ע"א 1883/09 ישראל נבו נ. חברת הבונה א.ק. עבודות ביצוע בע"מ

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' גילאור, נשיאה), מיום 18.2.2009, שלא לפסול עצמה מלדון בעניינו של המערער במסגרת פר"ק 905-05. וכן, בקשה לעיכוב הליכים עד להכרעה בערעור.

1.

בפני בית המשפט מתנהל תיק פירוק של חברה, היא המשיבה 1, וכן חברות נוספות בקבוצה. צו הפירוק ניתן בשנת 2006. המערער שימש נושא משרה בחברה שבפירוק, וכן בעל מניות ושליטה במספר חברות נוספות שבקבוצה. במסגרת בקשות למתן הוראות שהגיש המפרק נתן בית המשפט מספר הנחיות הנוגעות לנושאי משרה בחברה שבפירוק או לחברה אחרת מהקבוצה. במסגרת בקשות אלה שמע בית המשפט את עדותו של המערער וקבע כי אינה מהימנה. כן נתן הנחיות הנובעות מקביעה זו. משהגיש המפרק בקשה למתן הוראות לחיובו האישי של המערער בתשלום חובות החברה שבפירוק כלפי נושיה בשל טענה בדבר ניהול החברה במרמה, ובקשות נוספות, הגיש המערער בקשה לפסלות בית המשפט.

2.

המערער טען בבקשתו כי הקביעות בעניין אי אמינותו כעד ואי מתן אמון בגרסתו, יש בהן כדי להביא למצב בו "ננעלה" דעתו של בית המשפט ועל כן קיים חשש אובייקטיבי למשוא פנים בדיון בהליכים האישיים נגדו המחייב את פסילתו של בית המשפט. המערער טען כי לקביעות אלו מצטרפות התבטאויות שונות של בית המשפט במהלך הדיונים המחזקות את המסקנה בדבר נעילת דעתו של בית המשפט.

3.

בית המשפט דחה את בקשת הפסלות. בית המשפט קבע כי אין ביסוס אובייקטיבי לחשש ממשי למשוא פנים מצידו. בית המשפט הבהיר כי בהליכי פירוק המתנהלים בפיקוח בית המשפט, בניגוד לניהול תביעות אחרות, נחשפת התמונה העובדתית המלאה הנוגעת למצב החברה שבפירוק, הסיבות לקריסתה, תפקוד נושאי המשרה בה, היקף חובותיה וכן התנהלותה עובר לפירוק תוך כדי טיפול בבקשות המוגשות לבית המשפט. הנחיות בית המשפט הניתנות במסגרת זו כוללות, מעצם טיבן, הוראות בעלות אספקט אישי ביחס לבעל דין כזה או אחר. בהתייחס לקביעות ביחס למהימנות המערער קבע בית המשפט כי מדובר בקביעה שיפוטית שהינה חלק ממלאכת השיפוט ואין בה כדי להעיד על משוא פנים או על העדר אובייקטיביות מצידו. בית המשפט הוסיף כי מדובר במקרה בו לא ראוי להשהות את הדיון עד להכרעה בערעור בשים לב לכך שהנזק שעלול להיגרם לזכויות ולאינטרסים של נושים וצדדים שלישיים אחרים בשל דחיית הדיונים ואי קבלת החלטות אופרטיביות בתיק הפירוק, עולה על הנזק שעלול להיגרם למערער אם הערעור יתקבל.

מכאן הערעור שלפניי ועימו בקשה לעיכוב הליכים עד להכרעה בערעור.

4.

המערער חוזר על טענותיו בבקשת הפסלות ומוסיף כי בנימוקי בית המשפט לגבי החשיפה לעובדות בתיק הפירוק, מודה בית המשפט למעשה כי קביעותיו שכבר התקבלו סופיות, למרות שהבקשה לחיובו האישי טרם נדונה. לדעת המערער, בית המשפט שבוי בהחלטותיו הקודמות ובהתרשמותו, ומשקבע עמדתו לגביו כעד, אין הוא יכול לשבת בדין בתיק אחר באותה פרשה הדן בעניינו האישי.

5.

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כידוע, פסילתו של שופט מלשבת בדין אינה מעשה של מה בכך. על כן, אין בעצם העובדה שעל בית משפט מוטל להכריע בעניין שנתן בו הכרעה מוקדמת, כדי לגרום לפסילתו של בית המשפט. ככלל, אין די בכך שעל בית המשפט להכריע בעניין בו דן בעבר או בנגזרותיו, או הביע עמדה, כדי לגרום לפסילתו של בית המשפט. יש להוסיף ולהראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות, עולה גם חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (ע"א 5107/03 יוסף עדאס ובניו חברה לבניין ופיתוח (1992) בע"מ נ' דורנט (1991) ישראל בע"מ (לא פורסם, 1.7.2003); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 266-265 (2006)). אף אין בכך שאותו שופט דן בהליכים קודמים הנוגעים לאותה פרשה עובדתית ומהווים המשך ישיר שלה, כדי לשמש עילת פסילה (ע"א 8168/02 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 21.10.2002)).

6.

זאת ועוד. העובדה כי בית המשפט דחה את עדותו או עמדתו של מי מהצדדים או של עד מסוים בהליך או הליכים קודמים אינה מהווה, לכשעצמה, עילה לפסילתו. עיון בהחלטות שנתן בית המשפט במסגרת הליך הפירוק ובהתבטאויותיו מעלה כי גם אם כללו הן קביעות מהימנות ביחס לעדותו של המערער, הרי שאין בקביעות אלו כדי למנוע מבית המשפט מלדון בפתיחות בהליך הנוכחי המופנה אישית נגד המערער לחייבו בחובות החברה. השאלה העומדת להכרעה כעת אינה זהה לזו שעמדה במרכז הדיון הקודם. הקביעה השיפוטית בעניינו של המערער נבעה מן ההליך הקודם עצמו, ואין בה, לכשעצמה, כדי לשלול דיון ענייני בבקשה הנוכחית. כמו כן, הבהיר בית המשפט בהחלטתו בבקשת הפסלות כי אין לו כל דעה קדומה ביחס למערער בעקבות ההליכים הקודמים וההחלטות שנתן. בנסיבות אלו לא קם חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים מצד בית המשפט; לא ניתן לומר כי "המשחק מכור" וכי דעתו של בית המשפט "ננעלה" מלשמוע את טענות המערער בשאלה המשפטית החדשה המונחת לפתחו. אכן, מטבע הדברים, וגם בית המשפט קמא סבר כך, עלה החשש אצל המערער למשוא פנים כלפיו באופן שלא יאפשר דיון אובייקטיבי בעניינו ואי הנוחות מובנת בנסיבות. ואולם, חשש זה אינו אלא חשש סובייקטיבי אשר אינו מקים עילת פסלות (השווה: ע"א 4911/08 ד"ר צבי תוהמי נ' עופר גרוץ (לא פורסם, 12.10.2008)).

7.

עוד אוסיף בהקשר זה כי הבקשות שהוגשו נגד המערער הינן חלק מתיק הפירוק הנדון בפני בית המשפט ומהוות חלק מהשאלות המתבררות במסגרתו. מדובר בהיבטים שונים של אותו הליך המהווים המשך ישיר של אותה פרשה. העברת הבקשות בעניינו האישי של המערער למותב אחר אינה הגיונית ואינה מעשית בנסיבות העניין. אדרבה, יש יתרון מעשי בישיבתו של אותו שופט האמון על המלאכה בכל אחד ממרכיבי התיק, וזאת, בין היתר, לשם הבטחת תקינותה ויעילותה של הפעילות השיפוטית של בית המשפט. בנסיבות אלה, משלא שוכנעתי כי קם חשש אובייקטיבי למשוא פנים כלפי המערער ולאור אופיו של תיק הפירוק, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות ואין מקום לפסילת בית המשפט.

לפיכך נדחה הערעור בלא צו להוצאות. ממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ההליכים.

הערעור נדחה ללא צו להוצאות.