ע"א 5107/03 יוסף עדאס ובניו חברה לבניין ופיתוח (1992) בע"מ נ. דורנט (199

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת א' כהן) מיום 2.6.03, שלא לפסול עצמה מלדון בת.א. 76579/00 ובבש"א 14130/99.

1.בשנת 1995 רכשה המערערת 1 (להלן: החברה) מהמשיבה כלי-רכב בעסקת שכר-מכר. במועד הרכישה שילמה המערערת למשיבה 10% ממחיר כלי-הרכב, ואת יתרת התמורה התחייבה לשלם בתשלומים חודשיים במשך שלוש שנים. משלא עמדה החברה בהתחייבויותיה, תפסה המשיבה את כלי-הרכב ומכרה אותם מחדש. בשנת 1997 הגישה המשיבה לביצוע בהוצאה לפועל שני שטרות חוב בחתימתו של המערער 2, שניתנו להבטחת התחייבויות החברה. בשנת 1999 הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר, בה נטען, בין היתר, כי משנמכרו כלי-הרכב על ידי המשיבה, הרי שהמשיבה קיבלה את מלוא תמורתם, והמערער אינו חייב לה סכום כלשהו. רשמת בית משפט השלום (כב' הרשמת א' כהן, כתוארה אז), בהחלטתה מיום 6.9.00, דחתה את בקשת המערער בקובעה כי המערער לא המציא כל טעם מיוחד לאיחור הרב בהגשת הבקשה. הרשמת הוסיפה כי ספק רב אם יש סיכוי לטענות ההגנה, שהרי נקבע לא אחת בפסיקת בית המשפט כי בהסכם שכר-מכר מסוג זה, השוכר אינו רוכש בעלות על כלי-הרכב, ועל כן אינו זכאי לקזז מחוב דמי השכירות את התמורה שהתקבלה ממכירת כלי-הרכב. עם זאת ציינה הרשמת, כי אין מקום להתייחס באופן ענייני לטענות ההגנה, משלא נמצא צידוק סביר לאיחור. ערעורו של המערער על החלטת הרשמת התקבל וניתנה למערער ארכה להגשת התנגדות לביצוע השטרות.

2.בשנת 2000 הגישו המערערים תובענה כנגד המשיבה, שעניינה עסקת שכר המכר. בית משפט השלום (כב' השופט צ' גורפינקל) הורה על איחוד הדיון בתובענה ובהתנגדות לביצוע שטר, והתיקים המאוחדים נקבעו לדיון בפני השופטת א' כהן.

3.ביום 25.5.03 הגישו המערערים בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בעניינם. בבקשתם טענו המערערים כי בהחלטתו מיום 6.9.00, בה דחה בית המשפט את בקשתם להארכת המועד להגשת התנגדות לביצוע השטרות, הביע בית המשפט את דעתו כי אין סיכוי של ממש להתנגדות. משכך, טענו, כי ספק אם יוכל בית המשפט לקיים דיון בעניינם ללא דעה קדומה. המשיבה התנגדה לבקשת הפסילה מהטעם שזו הוגשה בשיהוי ומשלא קיימת עילת פסילה.

4.בית המשפט, בהחלטתו מיום 2.6.03, דחה את בקשת הפסילה. בית המשפט קבע כי החלטתו מיום 6.9.00 התייחסה להארכת המועד להגשת ההתנגדות ולא נערך בה ניתוח של סיכוי ההגנה מבחינה עובדתית. בהחלטה זו לא התייחס בית המשפט לאמינות הצדדים, ואף לא התייחס כלל לתביעה שהגישו המערערים נגד המשיבה. כל שהיה בהחלטה זו הוא התייחסות לפסקי דין שהובאו בפני בית המשפט. בית המשפט ציין כי הפסיקה בעניינים משפטיים היא דינאמית וניתן לשנות דעה באשר להלכה זו או אחרת. כן קבע בית המשפט כי העובדה שהערעור על החלטתו התקבל בוודאי שאינה מהווה עילה לפסילתו.

5.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערים חוזרים על טענתם בבקשת הפסילה ומוסיפים כי החלטתו של בית המשפט מיום 6.9.00 לא היתה החלטת ביניים במובנה הרגיל, שכן לולא קבלת הערעור על ההחלטה, היתה הופכת החלטה זו להחלטה סופית שאין אחריה ולא כלום. עוד טוענים המערערים, כי ההתנגדות לביצוע השטרות והתביעה שהוגשה על ידם - שתיהן נסמכות על אותן עובדות וטענות משפטיות, ומשכך להחלטת הביניים שניתנה על ידי בית המשפט יש השלכה גם על התביעה שהגישו.

6.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. פסילתו של שופט מלשבת בדין אינה מעשה של מה בכך. היא תעשה רק מקום שהטוען לפסילה הראה קיומו של חשש ממשי למשוא פנים וכי דעתו של השופט "ננעלה" כך שלא יוכל לקיים את ההליך באופן הראוי (ראו: בג"ץ 2148/94

גלברט ואח' נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון ואח' , פ"ד מח(3) 573, 606). על כן, אין בעובדה שעל בית משפט מוטל להכריע בעניין שנתן בו הכרעה מוקדמת, כדי לגרום, מניה וביה, לפסילתו של בית המשפט. כך הוא כאשר נדרש בית המשפט להכריע בהליך עיקרי, לאחר שדן בהחלטת בינים (ע"א 6447/96 אחים שרבט נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם); ע"א 8304/96 יורם גלובוס נ' Melchers L.t.d N.V.

(לא פורסם)). כך הוא גם כאשר מדובר בעניין אשר הוחזר על ידי ערכאת הערעור אל בית משפט קמא, בצירוף הנחיות (ע"א 990/96 ד"ר דבורה כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם); ע"א 4199/99 חברת נרגו בע"מ נ' ד.ב. שירותי תיירות בע"מ (לא פורסם)). אכן, אין די בכך שעל בית המשפט לדון מחדש באותו עניין בו דן בעבר, או בעניין דומה לו, כדי לגרום לפסילתו של בית המשפט. יש להוסיף ולהראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות עולה גם "חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור". הדגש הינו, על כן, לא רק בהליך הדיוני, במסגרתו נתגבשה דעה כזו או אחרת (אם בבקשה לסעד זמני; בערעור; בהליך קודם באותו עניין וכיוצא בזה). אלא בשאלה המהותית, והיא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים לגוף העניין. במובן זה יכולה להיות, בין היתר, חשיבות לשאלה אם נשמעו ראיות אם לאו (ראו: ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב (לא פורסם)); ואם נשמעו טיעונים אם לאו. אין לקבוע רשימה סגורה של מקרים ועילות בעניין זה. כל מקרה לגופו. כל אירוע ונסיבותיו (ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)) .

7.בענייננו, בית המשפט במסגרת החלטתו בבקשה להארכת המועד להגשת התנגדות לביצוע השטרות, ציין כי ספק אם יש סיכוי לטענות ההגנה שהעלה המערער, נוכח ההלכה הקיימת בעניין זה, וזאת בהסתמך על פסקי הדין שהובאו בפניו. המדובר הוא בהבעת דעה לכאורית בלבד בסוגיה משפטית, אשר אינה נוגעת למהימנות או לממצאים שבעובדה ואשר נאמרה במסגרת החלטה דיונית, מבלי שבית המשפט דן בטענות ההגנה של המערער לגופן, ומבלי שנשמעו ראיות וטענות הצדדים. בית המשפט אף ציין מפורשות בהחלטתו כי אינו מוצא מקום להתייחס באופן ענייני לטענות ההגנה שהעלה המערער, משלא נמצא צידוק סביר לאיחור בהגשת ההתנגדות. במצב דברים זה, אין יסוד למסקנה כי בית המשפט גיבש את עמדתו בסוגיות העומדות לדיון בפניו, וכי חרץ את גורל התביעה באופן שדעתו "ננעלה" ולבו לא יהיה פתוח לשמיעת טענות המערערים.

הערעור נדחה.