ע"א 8869/05 ארז לוסטיג נ. גבריאל דוביצי

1.בין בעלי הדין מתנהל סכסוך משפטי מזה עשרות שנים. בסכסוך זה ניתן (בשנת 1999) פסק דין, בו נדחו תביעותיהם ההדדיות של בעלי הדין ונקבע כי "כל צד יישא בהוצאות תביעתו (להבדיל משכר טרחת עו"ד) של הצד שכנגד". עניין זה, עניין קביעת ההוצאות, נדון כעת בפני הרשמת עפרון. בפתח הישיבה שנערכה לעניין שיעור ההוצאות (ביום 6.4.2003) התפטר בא כוחו של המערער מייצוגו. בדיון זה נשמעו, איפוא, בעיקר טיעוניו של המשיב. בתום אותה ישיבה, קבעה הרשמת עפרון כי המערער יוכל להגיש תגובתו בתוך זמן קצוב. טרם הוגשה התגובה ביקש המערער להאריך המועד להגשתה. הרשמת נענתה לבקשתו. תגובתו של המערער לא הוגשה. ביום 11.7.2004 ניתנה – על סמך הדיון שנערך והחומר שהוגש – החלטת הרשמת עפרון בעניין שיעור ההוצאות (להלן – החלטת ההוצאות). המערער ביקש לבטל החלטה זו. נטען, כי מעולם לא קיבל הוא את החלטת בית המשפט שהאריכה את המועד לתגובתו, ולכן לא הוגשה תגובה זו. בקשת המערער לביטול ההחלטה נדחתה (ביום 2.1.2005). על כך הוגש ערעור. בית משפט השלום קיבל, ביום 20.6.2005, את ערעור המערער והתיר לו להגיש תגובתו (השופט מ' סובל). עוד נקבע, כי התיק יוחזר לרשמת לאחר שתוגש תגובת המערער.

2.בעקבות ההחלטה להחזיר התיק לרשמת עפרון ביקש המערער, ביום 5.7.2005, את פסילתה של הרשמת מהמשך הדיון בתיק. לטענתו, מהחלטת הרשמת בעניין ההוצאות עולה כי גובשה דעתה בעניין טרם הגשת תגובתו. ההחלטה מפורטת ומנומקת. היא נעשתה לאחר שמיעת בעלי הדין. לדעת המערער, אין זה מקרה רגיל בו התיק מוחזר מערכאת ערעור לערכאה דיונית לתיקון טעויות שנפלו בו, שכן במקרה דנן לא נתנה ערכאת הערעור כל הנחיות לרשמת. על כן, יש להניח שהרשמת תחזור על אותן קביעות מהחלטתה הקודמת; המשיב התנגד לפסילת הרשמת. הוא סבר כי המערער מבקש לגרום להתמשכות הדיון. חזקה על הרשמת שתדע לדון לגוף העניין בסוגיה שתונח לפניה.

3.הרשמת עפרון דחתה את הבקשה לפסילתה. בהחלטתה, מיום 5.9.2005, קבעה הרשמת כי:

"אינני רואה כל תשתית למשוא פנים. מדובר כאן בבקשה לשומת הוצאות. לא שמעתי עדויות ולא נתתי את דעתי לגבי מהימנותם של עדים (למרות שגם במקרים כאלה נקבע לא אחת, כי המותב המקורי ימשיך לדון בתיק). המבקש הגיש בקשה מלאה ומפורטת ואכן בדיון שמעתי את תגובת המשיב בלבד ועתה ניתנה למבקש אפשרות להגיש את תגובתו."

על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי בו חוזר המערער על עיקר טענותיו מבקשת הפסלות. המערער מדגיש כי בהחלטת ההוצאות נסקרו טענות הצדדים אחת לאחת ונקבעו ממצאים מחייבים ביחס לטענות אלו. הקביעות ברורות ומנומקות. הן נעשו על סמך שמיעת בעלי הדין.

4.במקרה שלפנינו הכריעה הרשמת עפרון על סמך הנתונים שהונחו בפנייה. כעת, מתבקשת היא ליתן הכרעתה מחדש על בסיס אותם נתונים בתוספת תגובותיהם של בעלי הדין. מקרה זה דומה למקרים אחרים בהם בית משפט דן בעניין בו הביע דעתו בעבר. עובדה זו, כשלעצמה, אינה מקימה עילת פסילה. "השאלה שיש לשאול היא, על כן, אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין 'ננעלה', כך שניתן לראות בהליך כולו כ'משחק מכור'" ( ע"א 9696/02 קנול נ' ישי (לא פורסם)). הפתרון לשאלה זו מושפע משיקולים רבים. שיקולים אלו עשויים להיות אופי ההליך בו הובעה דעת בית המשפט, השאלה אם נשמעו ראיות אם לאו, ועוד. עמדתי על כך בעבר: "הדגש הינו, על כן, לא רק בהליך הדיוני, במסגרתו נתגבשה דעה כזו או אחרת (אם בבקשה לסעד זמני; בערעור; בהליך קודם באותו עניין וכיוצא בזה). אלא בשאלה המהותית, והיא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים לגוף העניין. במובן זה יכולה להיות, בין היתר, חשיבות לשאלה אם נשמעו ראיות אם לאו (ראו: ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב (לא פורסם)); ואם נשמעו טיעונים אם לאו. אין לקבוע רשימה סגורה של מקרים ועילות בעניין זה. כל מקרה לגופו. כל אירוע ונסיבותיו (ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם))" (ע"א 5107/03 יוסף עדאס ובניו חברה לבניין ופיתוח (1992) בע"מ נ' דורנט (1991) בע"מ (לא פורסם)).

5.לאחר שעיינתי בחומר המונח לפניי באתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. מעיון בהחלטת ההוצאות עולה כי אין היא מצביעה על גיבושה של דעה קדומה, בלתי ניתנת לשינוי, בסוגיית שיעור ההוצאות. המחלוקת בענייננו היא מחלוקת משפטית בעיקרה, הנוגעת לשאלה מהן ההוצאות שנכללות בגדר "הוצאות תביעתו" של כל צד. במחלוקת זו העובדות, ככלל, אינן שנויות במחלוקת. לשם הכרעה בסוגיה זו אמנם נשמעו טיעוני הצדדים, אך לא נשמעו עדים ולא נקבעו קביעות מהימנות (השוו: ע"פ 6462/02 מדינת ישראל נ' מנדורי (לא פורסם)). עמדתה המשפטית של הרשמת עפרון בסוגיות שהונחו לפניה אינה בלתי-ניתנת לשינוי (השוו: ע"א 3104/04 וינוגרד נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (לא פורסם)). חזקה על הרשמת עפרון שתדון מחדש בעניין שיעור ההוצאות – על בסיס תגובותיהם של בעלי הדין – בלב פתוח וללא דעה קדומה.

הערעור נדחה. אין צו להוצאות.