ע"א 2389/10 עמותת חסידי חוסני אלקואסמי נ. רסמייה עבדאללה קעדאן

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' בר-זיו ), מיום 17.3.2010,

שלא לפסול עצמו מלדון בעניינה של המערערת בת"א 6883-03-10.

1.

המערערת הינה עמותה ללא כוונת רווח הפועלת למען מטרות ציבוריות בתחומי הדת והחינוך. הדיון בבית המשפט קמא נסב על חלקת מקרקעין שהועברה לידי המערערת במתנה והטענה הצריכה להכרעה היא האם מדובר במתנה מותנית להקמת הקדש או ווקף, כטענת התובעים, או במתנה שהמערערת רשאית לנהוג בה לפי שיקול דעתה, כטענת המערערת. במסגרת הגשת התביעה הוצא צו מניעה זמני שניתן במעמד צד אחד האוסר על עשיית כל מעשה בחלקת המקרקעין עד להכרעה בתביעה.

2.

ביום 17.3.2010 התקיים דיון בפני בית המשפט בבקשה לביטול צו המניעה הזמני שניתן במעמד צד אחד. לטענת המערערת, כבר בתחילת הדיון הביע בית המשפט דעתו כי אם צו מניעה אשר הוצא במסגרת הליכים קודמים בבית הדין השרעי, עומד בתוקפו מזה כחמש שנים, אין הוא מפריע למערערת ולשאר הנתבעים. לדעת המערערת, בית המשפט היה קצר רוח ולא איפשר לטעון בניחותא. לדבריה, בית המשפט נמנע מלהכריע בבקשתה לפסילת תצהיר שהוגש מטעם אחד התובעים, הורה לבא כח המערערת לשבת במקומו ואף להתחיל בחקירה נגדית על התצהיר, אשר לא נוהלה ביעילות ואף הופסקה על ידי בית המשפט זמן קצר אחרי תחילתה. המערערת טוענת כי בית המשפט השווה את המערערת כאל מי שמוצא קילו הירואין ברחוב ולמי שטוען שמצא סכום כסף גדול בחשבון הבנק, כאשר דברים אלה לא קורים לבית המשפט או למקורבים לו, אלא רק לנאשמים. לאור דברים אלה סברה המערערת כי דעת בית המשפט עליה כה שלילית עד שלא ייעשה משפט צדק בעניינה ולכן ביקשה את פסילתו. לדבריה, בית המשפט סירב לרשום בפרוטוקול כי הוא מאפשר להגיש תצהיר משלים מטעם המערערת.

3.

בית המשפט דחה את בקשת הפסילה. בית המשפט קבע כי אכן הביע תמיהה לאור האמור בתצהיר ובתגובות אותן בחן היטב לפני הדיון ואשר יש בהם כדי לסכם, לכאורה, את כל העובדות הרלוונטיות בשלב בו מצוי התיק ולהעריך באופן לכאורי בשאלת המהימנות באשר להעברת המקרקעין ללא תמורה וללא כל מטרה מוגדרת לידי המערערת. בית המשפט הוסיף כי המערערת לא פירטה בתגובתה כל מטרה ציבורית שלמענה השתמשה בקרקע ו/או בתמורתה. עוד הוסיף בית המשפט כי אין לו דעה אישית לגבי הבקשה וגורלה, אך כן פסק כי לכאורה, לאור כל החומר שעמד בפניו וכפי שאמר לצדדים, יש מקום להשאיר את צו המניעה הזמני עד להכרעה בתביעה העיקרית. בנסיבות אלה לא ראה כל הצדקה לפסילתו ולכן דחה את הבקשה.

מכאן הערעור שלפניי.

4.

המערערת טוענת בערעורה כי קביעת בית המשפט לפיה המערערת לא פירטה

בתגובתה שום מטרה ציבורית שלמענה השתמשה בקרקע או בתמורתה לא רק שאינה נכונה עובדתית, אלא משקפת התעלמות מן העובדות שאינן תואמות את הלך הרוח של בית המשפט. המערערת הצהירה על תחומי פעולתה וכן על כך שמכרה בזמנו חלקים מחלקת המקרקעין כדי להשתמש בהכנסה מהמכירה לצרכי פעילותה, בתחומי הדת והחינוך. לדעת המערערת, מעבר לקביעה זו, קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט ובמיוחד, לאור התבטאות בית המשפט שצוינה לעיל. המערערת מבקשת להורות כי משתינתן החלטה בערעור יקוים דיון מהיר בבקשה לביטול צו המניעה הזמני, שכן תזכורת נקבעה רק לחודש ספטמבר.

5.

המשיבים 4 ו-7 (להלן: המשיבים) הגישו תגובתם לערעור והם תומכים באמור בו. לטענתם, התבטא בית המשפט באמירות קשות ביותר כלפי המערערת וכלפי המשיבים, אמירות הלקוחות מהתחום הפלילי, באופן המעיד על הלך מחשבתו. כמו כן טוענים הם כי בית המשפט גילה קוצר רוח מופגן וסירב להתייחס לטענות המקדמיות ביחס לצו המניעה הזמני אותן ניסו להעלות, אישר חקירה קצרה ביותר של המשיב 2, תוך השמעת הערות שלא באו לידי ביטוי בפרוטוקול. לדעתם, התעלם בית המשפט מהסכם שהגישו המוכיח כי אין בסיס להיעתר לצו המניעה הזמני. על יסוד ניהול בית המשפט את הדיון טוענים המשיבים כי בית המשפט קבע עמדה נחרצת בבקשה מבלי שניתן היה לשכנעו אחרת, וכי במצב זה יש מקום לחשש לפגיעה במראית פני הצדק.

6.

דין הערעור להידחות. טענות המערערת והמשיבים באשר לאופן ניהול הדיון בפני בית המשפט והחלטותיו, לרבות ההחלטות הנוגעות לתצהירי הצדדים ולהסכם שהוגש הן טענות הנוגעות להחלטות דיוניות שנתן או נמנע מלתת בית המשפט. הלכה פסוקה היא כי טענות בעניינים אלה יש להביא בפני ערכאת הערעור המוסמכת על פי דין ולא במסגרת הליכי פסלות (ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם, 24.3.1999)). אשר לטענתה העיקרית של המערערת בנוגע להתבטאות בית המשפט אשר ממנה השתמע לכאורה כי בית המשפט משווה את המערערת ל"גרועים שבעבריינים" ושהמשיבים טוענים כי התייחסה גם ליתר בעלי הדין, אציין, כי אף שבית המשפט לא הכחיש שאמר את הדברים המיוחסים לו ואף אם אצא מהנחה כי הדברים שהביאה המערערת נאמרו על ידי בית המשפט בצורה זו או דומה, עדיין, אין מקום לפסילת בית המשפט. אכן, אפשר ואמירה זו היתה בלתי ראויה או בלתי מוצלחת, ואולם אין בהתבטאות זו, לבדה, כדי להקים עילת פסלות (יגאל מרזל, דיני פסלות שופט 190 (2006); ע"א 641/10 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 7.2.2010)). יש לזכור בהקשר זה כי ההתבטאות דנן, ככל שנאמרה,

באה במסגרת בירורו של הליך זמני על יסוד החומר שהובא עד לאותה עת בפני בית המשפט, ולכן אין היא מעידה על גיבוש עמדה לגופו של עניין. אף לא מן הנמנע כי בתום הדיון, ישתכנע בית המשפט בעמדה אחרת (יגאל מרזל בעמ' 194). עמדת בית המשפט, כפי שמשתקפת מהתבטאותו, וביתר שאת, כעולה מהחלטתו, התבססה, על החומר שהונח לפניו, לפיה סבר כי יש מקום לכאורה להשאיר את צו המניעה הזמני על כנו. לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין, התבטאות זו, ככל שנאמרה, מעידה על קיומה של עמדה מוגמרת, שאינה ניתנת לשינוי או שאינה מאפשרת שפיטה תוך פתיחות לשכנוע בהמשך הטיפול בתביעה על בקשותיה. לכן, אין מקום להורות על העברת הדיון לידי מותב אחר. מיותר לציין כי טרם ניתנה החלטה סופית בבקשה לביטול צו המניעה הזמני שהגישה המערערת

והוא עדיין עומד על כנו. משתינתן החלטה כאמור ואם לא תהיה מקובלת על המערערת או המשיבים, יוכלו הם להשיג עליה לגופה. מכל מקום, אין בנסיבות העניין להיעתר לערעור מהטעם של מראית פני הצדק.

הערעור נדחה ללא צו להוצאות. ממילא נדחית הבקשה הדחופה לסעד זמני של צו מניעה.