בג"ץ 5801/17 נדים ג'אבר נ. שר הפנים

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות בעתירה שבכותרת. עניינה של העתירה, בתמצית, הוא בבקשת העותרים למתן צו על תנאי המורה למשיב ליתן מענה לבקשתם למתן מעמד בישראל, אשר הוגשה לוועדה המקצועית המייעצת לשר הפנים מכוח סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003. בסופו של יום, הוחלט להעניק לעותרים רישיון ישיבה ארעי בישראל מטעם הומניטארי מיוחד. בנסיבות אלה, מותירים המשיבים את ההכרעה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט, אך מבקשים כי ככל שיוחלט להיעתר לבקשה, שיעור ההוצאות שייפסק יהיה על הצד הנמוך.

לאחר ששקלתי בדבר ובשים לב לעמדת המשיבים, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להתקבל. העתירה הסתיימה בקבלת הסעד המבוקש על-ידי העותרים ומעיון בתיק עולה כי הגשתה הייתה מוצדקת וכי קיים קשר סיבתי בין הגשתה לבין קבלת הסעד המבוקש. בקביעת שיעור ההוצאות התחשבתי גם בהליכים הרבים שנאלצו לנהל העותרים בעניין מעמדם לאורך השנים ובעיכובים שחלו בטיפול בהם מצד המשיב. אשר על כן, ובשים לב לכך שהעתירה הסתיימה מספר חודשים לאחר הגשתה, ללא צורך בקיום דיון או בהגשת כתבי בי-דין נוספים מהותיים – ראיתי לחייב את המשיבים בהוצאות העותרים בסך של 9,000 ש"ח.