בג"ץ 5836/20 עוזי גולדשטיין נ. הרשות השנייה לטלוויזיה והרדיו

השופט נ' הנדל:

1.

במרכז העתירה הנוכחית ניצבת בקשת העותר – הגורס שבידיו מידע המצביע על "המחדלים בתוכנית הממשלה לתת לבנקים מסחריים ערבויות מדינה על מנת שאלו האחרונים יעניקו הלוואות לגופים ופרטיים לעידוד הכלכלה" – להורות למשיבים 1-4

(הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, מועצת הרשות והמנכ"ל שלה (להלן, יחדיו: הרשות השניה ), לצד תאגיד השידור הישראלי (להלן: התאגיד )) לנמק "מדוע לא ישיבו לפנייתו [...] וכן מדוע לא יקבלו את העותר לשיחה על מנת שיבחנו את טענותיו של העותר". עתירה קודמת שהגיש העותר בעניין זה נדחתה על הסף, הן בהעדר עילה – שכן, "ככלל, אין דרכו של בית משפט זה להורות לכלי תקשורת מה, כיצד ובאיזו דרך לפרסם מידע שמבקש אזרח מן השורה להעביר לאותו כלי תקשורת" – והן נוכח קיום סעד חלופי חלקי, בדמות "תלונה בהתאם לחוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן-1990" (בג"ץ 3487/20 גולדשטיין נ' הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (11.6.2020); להלן: העתירה הקודמת ). ברם, כעת טוען העותר כי הגיש למשיב 5 – נציב תלונות הציבור לפי חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (להלן: נציב התלונות ) – תלונה בנוגע להתנהלות כלפיו, אך טרם זכה למענה. בנסיבות אלה, הוא מבקש להעניק לו את הסעד האמור כלפי גופי התקשורת, ובמקביל, להורות לנציב התלונות להשיב באופן מיידי לפנייתו, ולהורות למשיבים "לקבל את העותר לפגישה".

2.

בתגובה, מסר התאגיד כי העותר מעולם לא פנה אליו עובר להגשת העתירה, כך שדינה להידחות על הסף בשל אי מיצוי הליכים. זאת ועוד, נימוקי פסק הדין בעתירה הקודמת עומדים, לדעת התאגיד, בעינם: העותר לא הצביע על עילת התערבות בשיקול הדעת העיתונאי, ולא פנה לממונה על קבילות הציבור בתאגיד, לפי חוק השידור הציבורי הישראלי, התשע"ד-2014. כך או כך, העתירה התייתרה, הואיל ועיתונאית מטעם התאגיד שוחחה עם העותר לאחר הגשתה (אך "לא הצליחה לחלץ אמירות או תשובות ענייניות וקוהרנטיות מפיו", ולא מצאה אינטרס ציבורי בפרסום המידע שבידיו).

גם משיבה 6 (להלן: חברת החדשות ), סבורה כי דין העתירה להידחות על הסף. היא מעירה כי העותר כלל לא ביקש סעד מוגדר כלפיה; טוענת כי פסק הדין בעתירה הקודמת יצר מעשה בית דין בסוגיות החורגות מהתנהלות נציב התלונות; ומדגישה שהעותר הסתיר כי עיתונאית מטעמה ערכה עמו שיחה טלפונית, וכי המסמכים שהעביר נבחנו. בד בבד, חברת החדשות עומדת על כך שהעתירה אינה מגלה עילת התערבות בשיקול הדעת העיתונאי שלה, ומציינת כי אין ליתר המשיבים סמכות להורות לה לשדר תוכן עיתונאי כלשהו.

משיבים 1-3 ומשיב 5 הגיבו אף הם לעתירה. לדבריהם, ראשה העוסק בנציב התלונות התייתר, שכן ביום 19.11.2020 דחה הלה, במכתב מנומק, את תלונת העותר – תוך שהוא מבהיר כי העיכוב בטיפול בה נבע ממשבר הקורונה. אשר לראשה הראשון של העתירה, הרשות השנייה סבורה כי יהיו אשר יהיו גבולות סמכות הפיקוח שלה, ברי כי במקרה זה לא הייתה כל עילה להתערב בשיקול הדעת העיתונאי של חברת החדשות, כך שדין העתירה להידחות על הסף ולגופה.

3.

לעותר ניתנה הזדמנות להשיב לתגובות, אך אין בתשובתו הקצרה, או בנספחיה, הכחשה של הטענות העובדתיות שהעלו המשיבים. הוא אינו טוען כי מיצה את ההליכים מול התאגיד, ואינו מכחיש כי עיתונאית מטעם חברת החדשות קיימה עמו שיחה. גם אם ייתכן שקיימת מחלוקת לגבי תוכנה המדויק של שיחה זו, גרסתו המשתמעת של העותר בעניין אינה נתמכת בתצהיר, ובכל מקרה אין בה כדי להסביר את אי אזכור השיחה בעתירה.

בנסיבות אלה, ראשה הראשון של העתירה נדחה על הסף – מבלי להידרש לאופן הטיפול הראוי של גופי חדשות בפניות מן הסוג שלפנינו. אכן, "על עותר הפונה בבקשת סעד לבית משפט זה, לבוא לבית המשפט ב'ידיים נקיות'. בין היתר, עליו לפרט את מלוא התשתית העובדתית, הרלוונטית להכרעה בעתירה, כפי שזו ידועה לו, ולא להשמיט הימנה פרטים חיוניים, העשויים להשפיע על ההחלטה בעניינו" (בג"ץ 6208/17 פלוני נ' משרד הפנים – ועדת המאוימים , פסקה 8 (3.1.2018)). דא עקא, למרות ש הטענה כי המשיבים "אינם מאפשרים לעותר להביא את המידע האמור לידיעתם וחזקתם" ניצבת בלב העתירה, העותר בחר שלא לגלות עובדה מהותית המערערת את יסודותיה – קרי, שיחתו עם עיתונאית חברת החדשות. די בכך, ובאי מיצוי ההליכים כלפי התאגיד, כדי לחרוץ את גורל חלק זה של העתירה לשבט.

אשר לראשה השני של העתירה – שעה שנציב התלונות השיב לתלונת העותר הרי שחלק זה התייתר, במתכונתו הנוכחית, ואינו רלוונטי עוד.

4.

מן הטעמים האמורים, ראשה הראשון של העתירה נדחה על הסף – והשני נמחק. העותר יישא בהוצאות התאגיד וחברת החדשות, ובשכר טרחת באי כוחם, בסך 1,500 ₪ לכל משיב. נוכח העיכוב במענה מטעם משיב 5, אין צו להוצאות כלפיו וכלפי יתר משיבי הרשות השנייה.