בג"ץ 5852/18 חוסין אבולקיען נ. שר האוצר

השופטת ד' ברק-ארז :

1.

עניינה של העתירה שבפנינו בטענות שנסבו על הסכמים שעורכת המדינה עם תושבי אום אל-חיראן בכל הנוגע למעברם ליישוב חורה. העותר הוא תושב המקום, בעל משפחה, שחתם עם המדינה על "הסכם מסגרת" ביחס לפינוי. בעתירתו הוא טוען כי הופלה בהשוואה לתנאים שניתנו לקרובי משפחתו, אף הם תושבי המקום, במסגרת ההסכם שנכרת עימם והעניק להם לפי הנטען תמורות נוספות שלא הוענקו לו (להלן: ההסכם הנוסף ).

2.

ביום 5.11.2019, לאחר שניתנו לה מספר ארכות, הגישה המדינה תגובה מקדמית לעתירה ובה נטען כי דינה להידחות – הן מחמת טענות סף שונות, והן מאחר שזו הפכה לא אקטואלית לנוכח התפתחויות שונות שאירעו מאז הוגשה.

3.

אשר לעילות הסף טענה המדינה לקיומו של סעד חלופי בדמות פניה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים כפי שעשה העותר בעבר (תוך התייחסות לכך שעובדה זו אף לא אוזכרה בעתירה שהוגשה). בנוסף, המדינה טענה לאי-מיצוי הליכים בהתחשב בעובדה שהעתירה הוגשה בלא שהעותר פנה קודם לכן לרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב (אשר המנכ"ל שלה הוא המשיב 3) ביחס לטענותיו. לבסוף, נטען כי העתירה מוקדמת מאחר שטרם נעשתה הקצאה בפועל של מגרשים לתושבים העוברים ליישוב חורה, וכן כי לא צורפו לה משיבים רלוונטיים – הם בני משפחתו של העותר שעשויים לכאורה להיפגע מקבלת העתירה שהגיש.

4.

לגוף הדברים, בהיבט של אקטואליות העתירה, נטען כי מאז הוגשה בחנו המשיבים את ההסכם הנוסף וגילו כי חלק מהוראותיו אכן לא עולות בקנה אחד עם החלטותיה של מועצת מקרקעי ישראל ולכן לא ניתן לקיים הוראות אלה. בהמשך לכך,

נטען כי ביום 2.6.2019 קבעה ועדת הפשרות של הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב כי ההסכם הנוסף בנוסחו המקורי לא יקוים, וכי "אין חולק כי יש להחיל תנאים שוויוניים בנוגע לכלל המשפחות המתפנות". לפיכך, נטען, העתירה מיצתה את עצמה ודינה להידחות.

5.

ביום 6.1.2019, ועל-פי החלטה שניתנה, השיב העותר לתגובה המקדמית, וציין כי התנהלות המדינה במקרה דנן הסבה לו נזק, וכי הוא מוסיף לעמוד על כך ש"הסכמות" שהתגבשו במהלך המשא ומתן עמו יוכרו כ"הסכמים מחייבים שנחתמו כדין".

6.

בהמשך לכך, הוריתי למדינה להבהיר אילו תנאים מוצעים מבחינתה לעותר בעת הזו ביחס למעבר לחורה וכן לציין מהו הסטטוס של הסכם המסגרת שנחתם עמו בעבר.

7.

ביום 20.1.2020 השיבה המדינה כי אף שבהסכם המסגרת צוין כי הוא מותנה בכך שכל המחוברים הרלוונטיים יפונו על-ידי העותר עד ליום 31.8.2018, היא מוכנה לראות את ההסכם כתקף בכפוף לכך שהעותר יחתום על ההסכמים הפרטניים הנדרשים, יעמוד במועדי הביצוע שייקבעו בהם וישלים את כל הפרטים הנדרשים ממנו בתוך זמן סביר. המדינה הבהירה כי התנאים שמוצעים לעותר בשלב זה זהים לאלה שנקבעו בהסכם המסגרת שנחתם עמו בנוכחות עורכי דינו, וכי בסך הכול יוקצו לו ולמשפחתו 13 מגרשים ביישוב חורה. בנוסף הבהירה המדינה פרטים שונים באשר להסדרים שיחולו על הקצאת מגרשים בחורה ולאפשרויות שיעמדו בפני המפונים בהקשר זה בחמש השנים הקרובות.

8.

לנוכח כל האמור, הגענו לכלל מסקנה כי בעת הזו העתירה מיצתה את עצמה ודינה להידחות. כפי שצוין, התשתית העובדתית שעליה נסמכה העתירה בעת שהוגשה השתנתה זה מכבר, ומשכך היא אינה עוד אקטואלית בשלב זה. בהסתמך על כך ועל ההבהרות מטעם המדינה, ובשילוב הקשיים העולים מטענות הסף שעליהן הצביעה המדינה, התוצאה של דחיית העתירה היא מתבקשת.

9.

ראוי להטעים כי דחיית העתירה אינה גורעת מזכויות וטענות של העותר על סמך המצב העובדתי החדש, מבלי שאנו נוקטים כל עמדה בעניין זה.

10.

לא ניתן לסיים מבלי להביע אי-נחת מאופן הטיפול בסוגיה הרגישה של מעבר תושבים מאום אל-חיראן ליישוב חורה, כפי שזה עולה מן הפירוט העובדתי בתגובה המקדמית של המדינה עצמה. למרבית הצער, במקרה דנן דומה שהייתה לדברים השלכה על מערכות היחסים במשפחתו של העותר. התגובות שהוגשו לבית המשפט תרמו להבהרת הסוגיות השנויות במחלוקת, ואין צריך לומר כי נודעת חשיבות מיוחדת להמשך ההתגייסות לטיפול מיטבי בנושא בשלב הנוכחי.

11.

סוף דבר: העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.