בג"ץ 1115/19 גיאהב אבו אלקיעאן נ. מנכ"ל רשות לפיתוח והתיישבות הבדואי בנגב

השופט י' עמית :

1.

בעתירה זו נתבקשנו להורות למשיבים ליתן טעם מדוע לא תחולקנה קרקעות למפוני הפזורה הבדואית אום אל-חיראן "לפי אמות מידה שוויוניות, וללא ביצוע הפליה מגדרית", וכן להורות למשיבים למסור לעותרים מידע הנוגע להקצאת הקרקעות למפוני הפזורה.

2.

העותרים הם תושבי אום אל-חיראן, אשר נדרשו לפנות את שטח מגוריהם בעקבות ההחלטה להקים באזור את היישוב חירן (טענותיהם של תושבי הפזורה כנגד הפינוי נדחו ברע"א 3094/11 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל (5.5.2015)). כעולה מן העתירה, נושא הפיצוי למפוני הפזורה הוסדר בשלושה מסמכים נפרדים:

(-)

החלטה 1383 מטעם מועצת מקרקעי ישראל, אשר פורסמה בשנת 2014 ולפיה רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י ) תהא רשאית להקצות מגרש חלופי לחלק מהמשפחות שיתפנו מהפזורה.

(-)

הסכם מסגרת שנחתם ביום 8.4.2018 בין תושבי הפזורה לבין הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב (להלן: הרשות לפיתוח ). בהסכם זה הוסדרה הקצאת מגרשים למפוני הפזורה בהתאם להחלטה 1383, ונקבע כי גם חלק מהתושבים שאינם זכאים למגרש לפי החלטה 1383 יהיו זכאים לרכוש מגרש בשכונה 12 במועצה המקומית חורה. עוד נקבע כי תושבי הפזורה יוחתמו על הסכמי פינוי פרטניים.

(-)

הסכם נוסף , שנחתם באותו יום בו נחתם הסכם המסגרת, בין רשות הפיתוח לבין חלק מתושבי אום אל-חיראן (ובהם העותרים). ההסכם הנוסף הקנה לתושבים אלו זכויות נוספות על האמור בהסכם המסגרת, אך העותרים ציינו כי לא קראו את ההסכם הנוסף ולא ניתן להם עותק ממנו.

3.

לטענת העותרים, בהמשך התברר להם כי "חלוקת הקרקעות על בסיס החלטה 1383 מתבצעת באופן שאינו שוויוני מגדרית" בכל הנוגע לקטינים, במובן זה שהזכאות לרכישת קרקע בחורה ניתנת רק לקטינים ולא לקטינות. מה עוד, שהעותרים לא הוחתמו על הסכמי הפינוי הפרטניים שהובטחו בהסכם המסגרת, ובקשתם לקבל לידיהם מסמכים רלוונטיים – כגון פירוט חלוקת הקרקעות לכל תושבי הפזורה, ועותק מההסכם הנוסף – לא זכתה למענה. עוד נמסר לעותרים מטעם הרשות לפיתוח, כי המדינה השעתה את חתימת ההסכמים הפרטניים עם תושבי הפזורה, וזאת בעקבות עתירה נוספת שהוגשה בנושא – בג"ץ 5852/18 אבולקיען נ' שר האוצר (להלן: העתירה הנוספת ), בגדרה העלה תושב הפזורה טענות נגד ההסכם הנוסף.

לאור כל זאת, נטען בעתירה כי המשיבים מקיימים הפליה פסולה בין קטינים וקטינות תושבי הפזורה; כי נגרם לעותרים נזק בשל התמהמהות המשיבים בהחתמתם על הסכמים פרטניים; וכי אי הנכונות למסור להם עותק מההסכם הנוסף מעידה על כוונתם של המשיבים להתנער ממנו. עוד ביקשו העותרים כי יינתן צו ביניים המשעה את חלוקת המקרקעין לתושבי הפזורה ואת פינוי אום אל-חיראן, וזאת עד להכרעה בעתירה ולחתימת הסכמים פרטניים עם העותרים.

4.

בתגובתם המקדמית עדכנו המשיבים כי ההסכם הנוסף, שעותק ממנו צורף לתגובה (מש/1), נבחן על ידיהם בעקבות הגשת העתירה הנוספת. נמצא כי לא ניתן לקיים חלק מהוראותיו, בין היתר, מאחר שעל פי החלטה 1383, בגירים רווקים בגילים 24-18 זכאים להקצאת מגרש בכפוף לתנאים מסוימים, וקטינים (וקטינות) אינם זכאים להקצאה כלל. אף התברר כי ההסכם הנוסף לא אושר על ידי כל הגורמים הרלוונטיים ו"נחתם על דעתו של המשיב 1 [מנכ"ל הרשות לפיתוח – י"ע] בלבד". הנושא הובא בפני ועדת פשרות, אשר מוסמכת לאשר תמורות לבדואים שהתפנו משטחי מגוריהם. הוועדה קבעה בהחלטה מיום 2.6.2019 כי אמנם אין לקיים את ההסכם הנוסף כלשונו, אך "אין חולק כי יש להחיל תנאים שוויוניים בנוגע לכלל המשפחות המתפנות ואין מקום להבחנה מגדרית בהקצאת המגרשים".

עוד צוין בתגובת המשיבים כי גובשה הצעה חלופית עבור אלו שאינם זכאים להקצאת מגרש לפי החלטה 1383, וכי ההצעה נשלחה לתושבי הפזורה במקביל להגשת התגובה לעתירה דנן. המשיבים הוסיפו כי טרם הוקצו קרקעות בשכונה 12 למי מתושבי הפזורה.

המשיבים טענו כי לאור כל האמור לעיל, דין העתירה להידחות על הסף – בין בשל היותה מוקדמת, מכיוון שהמקרקעין בשכונה 12 טרם הוקצו; בין בשל מיצויה, מפני שוועדת הפשרות הבהירה כי ההקצאה תיעשה לפי קריטריונים שוויוניים; ובין מכיוון שרמ"י ויתר החתומים על ההסכם הנוסף לא צורפו כמשיבים לעתירה. עוד טענו המשיבים כי קיים לעותרים סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, מכיוון שהסעד העיקרי המבוקש בעתירה הוא הקצאת קרקעות על ידי רמ"י (וראו סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק ), ופרט 59(1) לתוספת הראשונה לחוק).

5.

ביום 21.8.2019 הגישו העותרים תשובה לתגובת המשיבים, בה הבהירו כי הם עומדים על עתירתם. נטען כי העתירה אינה מוקדמת, מכיוון ש"בפועל חולקו והוקצו מגרשים בשכונה 12 בחורה" – ולראיה צירפו העותרים חוות דעת מודד, לפיה קיימים מבנים בשטחה של שכונה 12. מצב זה, כך נטען, יוצר "מציאות בלתי הפיכה" ופוגע באפשרות לחלק את שכונה 12 באופן שוויוני בין מפוני אום אל-חיראן. העותרים הודו כי רמ"י אמנם לא אישרה את הקצאת הקרקעות למפונים, אך נטען כי הרשות לפיתוח, היא "האורגן אותו הסמיכה המדינה" לעמוד בקשר עם תושבי הפזורה, הקצתה בפועל קרקעות על בסיס ההסכם הנוסף. מטעמים אלו סברו העותרים כי אין צורך לצרף את רמ"י כמשיבה לעתירה.

העותרים הוסיפו וטענו כי הפורום הראוי לדיון בעתירה הוא בית משפט זה, מכיוון שהטענות בדבר הפליה ופגיעה בזכות הקניין טומנות בחובן חשיבות ציבורית מיוחדת. העותרים הוסיפו כי הטענה בדבר סמכותה של רמ"י להקצות קרקעות "ייתכן כי היא נושאת עמה צדק פרוצדורלי", אך הרשות לפיתוח היא-היא הגורם שהוסמך מטעם המדינה "לקידום הסדרים, בירור תביעות ותמורות" למפוני הפזורה. גם מטעם זה סברו העותרים כי על הדיון בעתירה להתקיים בפני בית משפט זה, וביקשו "להורות בצו עשה למשיבים לחתום עם העותרים על הסכמים פרטניים" לפינוי אום אל-חיראן על בסיס קריטריונים שוויוניים.

6.

לאחר עיון בעתירה, בנספחיה ובתגובה לה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות על הסף. כעולה מתגובת המשיבים, טרם נערכה הקצאה סופית של הקרקעות בשכונה 12, ואך לאחרונה הועברה לעותרים הצעה שנועדה להוות תחליף להסכם הנוסף. מכל זאת עולה כי המשיבים עדיין עמלים על הטיפול בסוגיה, ודומה כי אין טעם להידרש לעתירה במתכונתה הנוכחית. בפרט, אין חולק כי בכל הנוגע להסכם הנוסף ולאופן יישומו, העתירה מיצתה את עצמה משהודיעו המשיבים כי ההסכם הנוסף איננו ישים וכי כל הסכם עתידי ייושם באופן שוויוני.

יתר הסוגיות שהועלו בעתירה – הדרישה לחתימת הסכמים פרטניים; השאלה אם הקרקעות בשכונה 12 הוקצו, ואם ניתן להעביר לעותרים את פירוט ההקצאות; והשלכות העובדה שחלק מהמפונים כבר התיישבו בשכונה 12 – רלוונטיות להסכמים העתידיים, לכשייחתמו. אכן, הגוף המצוי בקשר עם העותרים בעניין זה הוא הרשות לפיתוח, אך מטרתם העיקרית של ההסכמים תהא הקצאת קרקעות עבור העותרים ומשפחותיהם – והגוף המוסמך להקצות קרקעות אלו הוא רמ"י. כפי שהוסבר בתגובת המשיבים, "ההחלטה על הקצאת קרקע מסורה לרשות מקרקעי ישראל, ואילו [הרשות לפיתוח] היא גורם המקדם תכניות לפינוי והסדרה של התושבים, אך זאת בכפוף, בין השאר, לסמכותה של רשות מקרקעי ישראל".

מרכז הכובד של העתירה נמצא אפוא ב"החלטה של רשות מקרקעי ישראל שעניינה הקצאה ראשונית של מקרקעין [...]", כאמור בפרט 59(1) לתוספת הראשונה לחוק. יתרה מזו, גם אילו הייתה העתירה מעלה נושאים המצויים הן בסמכותו של בית משפט זה והן בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, הרי שהקצאת הקרקעות – הסעד העיקרי שביקשו העותרים – היא ה"עניין הדומיננטי" בעתירה אשר מצדיק את בירורה בבית המשפט לעניינים מנהליים (בג"ץ 2786/19 מוצטפא נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית , בפסקה 4 והאסמכתאות שם (29.5.2019)).

כעולה מתשובת העותרים, דומה כי הם אינם חולקים על קיומו של סעד חלופי. אולם, מבלי להקל ראש בטענותיהם, לא כל טענה להפליה או לפגיעה בזכות הקניין מאפשרת את עקיפת הכלל בדבר סעדים חלופיים (ראו והשוו בג"ץ 1052/19 אברהם נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל , בפסקה 5 והאסמכתאות שם (19.8.2019)), ולא שוכנעתי כי ענייננו מגלה נסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת.

כל טענות העותרים שמורות להם ובהינתן הסעד החלופי איני רואה להידרש ליתר טענות הסף שהעלו המשיבים

7.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף, ומשכך מתייתרת הבקשה לצו ביניים. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.