בג"ץ 809/20קפא- עמותה לשינוי חברתי בנגב נ. רשות מקרקעי ישראל

השופטת י' וילנר:

1 .

עניינה של העתירה בבקשת העותרים כי נורה למשיבות, הן רשות מקרקעי ישראל (להלן:

רמ"י ), הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב (להלן:

הרשות לפיתוח ) וממשלת ישראל, לבוא וליתן טעם מדוע לא תבוטל הודעתן מיום 14.11.2019, לפיה בוטל שיווק מגרשים לזוגות ולתושבי רהט שנמצאו זכאים להקצאת מגרשים או יחידות דיור לבניה במתחם 6 בשכונה הדרומית של רהט (להלן: מתחם 6 ). עוד מבוקש בעתירה כי נורה למשיבות לנמק מדוע לא ימשיכו בשיווק המגרשים האמורים ובביצוע המוטל עליהן כדי למסרם לידי הזכאים מתושבי רהט אשר התקשרו עמן בהסכם; וכן ליתן טעם

מדוע לא יחדלו מכל פעולה שיש בה כדי לפגוע או לבטל את זכאותו של מי מתושבי רהט שנמצא זכאי לקבל מגרשים לבנייה, או לחלופין יפעלו למען שימור זכאותם של תושבים אלה בכל שיווק של קרקעות לבנייה במתחמים שייבנו בעיר בעתיד הקרוב וזאת באותם התנאים שבהם שווקו המגרשים במסגרת השיווק שבוטל.

2.

ביום 16.2.2020 הגישו המשיבות תגובה מקדמית ובקשה לדחיית העתירה על הסף, בשל קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. עוד נטען כי הסעדים המבוקשים בעתירה מופנים כלפי רמ"י, שהיא בעלת הסמכות להקצות מקרקעי מדינה לטובת מטרות שונות, וביניהן מגורים, בעוד שהרשות לפיתוח היא אך הגורם המקדם והמלווה תכניות להסדרה של מגורים ובינוי עבור האוכלוסייה הבדואית – וזאת בכפוף לרמ"י. משכך, נטען כי העתירה דנן מצויה בתחום סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, מכוח סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 (להלן:

החוק ), בצירוף פרט 59(1) לתוספת הראשונה לחוק (להלן:

התוספת הראשונה ).

3.

עוד נטען כי, הלכה למעשה, העותרים מבקשים כי ההחלטה המקורית לשיווק מגרשים במתחם 6, שהיא החלטה על הקצאת מקרקעין בפטור ממכרז – תיוותר על כנה; וכי לחלופין, יוקצו להם בפטור ממכרז מקרקעין אחרים ברהט. לפיכך, נטען כי דין העתירה להידחות על הסף אף על יסוד פרט 5 לתוספת הראשונה לחוק, המסמיך את בית המשפט לעניינים מנהליים לדון ב"ענייני מכרזים", ואשר פורש בפסיקה כמתייחס גם לטענות בדבר פטור ממכרז.

4.

נוכח האמור בתגובת המשיבים הורנו לעותרים להבהיר מדוע לא תימחק עתירתם מחמת קיומו של סעד חלופי כאמור. בתגובה טענו העותרים כי הסעדים המבוקשים בעתירה נסבים על מעשים ועל החלטות של הרשות לפיתוח, בהיותה זרוע ביצועית של ממשלת ישראל, כמו גם על קיומן של החלטות ממשלה בעניין הרחבתה של העיר רהט ופתרון מצוקת הדיור בה. לפיכך, עמדו העותרים על דעתם כי לבית משפט זה נתונה הסמכות הבלעדית לדון בעתירה. לחלופין, ביקשו העותרים כי אם ייקבע שאכן עומד להם סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים, כי אז נורה על העברת הדיון בעתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, בהתאם לסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ).

5.

לאחר שנתנו דעתנו על טענות הצדדים מזה ומזה, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, בשל קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

שוכנענו כי חרף תפקידיה השונים של הרשות לפיתוח בשיווק המקרקעין במתחם 6, הרי שהלכה למעשה הסעדים המבוקשים בעתירה דנן מכוונים בעיקרם להקצאת מקרקעין – וזו מצויה בסמכותה של רמ"י. לכן, בית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון בעתירה דנן מכוח פרט 59(1) לתוספת הראשונה לחוק העוסק "בהחלטה של רשות מקרקעי ישראל שעניינה הקצאה ראשונית של מקרקעין לפי כל דין או לפי החלטת הממשלה" (וראו: בג"ץ 1115/19 אבו אלקיעאן נ' מנכ"ל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב , פסקה 6 (28.8.2019)). נוכח מסקנה זו, ממילא אין צורך להידרש לטענתן הנוספת של המשיבות, לפיה העתירה דנן באה אף בגדר הפרשנות המרחיבה שניתנה בפסיקה ל"ענייני מכרזים" כאמור בפרט 5 לתוספת הראשונה לחוק.

6.

זאת ועוד, ראינו לדחות את בקשת העותרים להעברת הדיון בעניינם לבית המשפט לעניינים מנהליים, שכן דרך ההתדיינות בבית משפט זה שונה מזו הנהוגה בבתי המשפט לעניינים מנהליים, ולכן בית משפט זה אינו נוהג להעביר עניינים אשר הוא אינו דן בהם אל הערכאה המוסמכת (ראו: בג"ץ 9383/17 רוזנבלט נ' המרכז לגביית קנסות , פסקה 5 (11.12.2017); בג"ץ 1554/02 אברהם נ' האפוטרופוס הכללי (7.4.2002)). בנוסף לכך, סעיף 79 לחוק בתי המשפט קובע כי בית משפט רשאי להעביר עניין שבו הוא דן לבית משפט אחר, אם מצא "שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית". ואולם, סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בענייננו אינה שוללת את סמכותו העקרונית של בית משפט זה, וגם משום כך אין להורות על העברת הדיון (ראו: בג"ץ 606/96 רותם אמפרט נגב בע"מ נ' רשות הנמלים והרכבות , פסקה 12 (27.6.2001); בג"ץ 3543/18 ועד מקומי בית נקופה נ' מועצה אזורית מטה יהודה , פסקה 10 (4.9.2018)).

7.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, דין העתירה להידחות על הסף.

העותרים יישאו בהוצאות המשיבות בסך של 2,000 ש"ח.