בג"ץ 5889/08 עזבון רבקה פורמן ז"ל נ. קרן קיימת לישראל

1.

העותרים בעתירות שבפנינו עשו עסקאות במקרקעי ישראל. מדובר בהעברה של זכויות בנחלות במגזר החקלאי. העותרים נדרשו לשלם דמי הסכמה. הכספים שולמו על ידי העותרים. הדרישות כי ישולמו דמי הסכמה התבססו על החלטה 534 של מועצת מקרקעי ישראל, שנתקבלה בשנת 1992. העותרים תוקפים את החלטה 534. טענתם הראשונה היא כי המועצה לא הייתה מוסמכת כלל להתנות העברת זכויות בתשלום דמי הסכמה לגבי נחלות במגזר החקלאי. טענה נוספת היא כי השיעור הנדרש של דמי הסכמה הוא בלתי סביר. מדובר באופן גס בשיעור של שליש מעליית ערך הקרקע.

2.

אנו סבורים שאין לקבל את שתי הטענות העקרוניות שהעלו העותרים. לעניין הטענה כי המועצה לא הייתה מוסמכת כלל לדרוש כי ישולמו דמי הסכמה: טענה זו הועלתה בעבר בפני בית משפט זה ונדחתה על ידו פעם אחר פעם (למשל, ע"א 585/68 וייראוך נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד כג(1) 491 (1969); ע"א 605/82 בובילסקי נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד לט(3) 130 (1985); ע"א 156/88 מינהל מקרקעי ישראל נ' ברטון תכנון וייצור בע"מ , פ"ד מה(5) 129 (1991).

אשר לטענה השנייה, באשר לחוסר הסבירות של דרישת שליש מעליית ערך הקרקע: חרף טענותיהם הארוכות והמורכבות של העותרים, הרי לא מצאנו כי נפל פגם של חוסר סבירות בדרישה כי ישולם שליש מעליית הערך. הקביעה של שליש נמצאת במתחם הסבירות ואין לומר כי השיעור האמור הוא בלתי סביר. אכן, ייתכן שאדם מסוים נפגע באופן מיוחד משנדרש לשלם שליש, נוכח נתונים קונקרטיים הנוגעים למקרה בו הוא מעורב. אדם כזה צריך להעלות טענותיו ראשית על דרך פנייה למינהל מקרקעי ישראל, ואם טענותיו נידחות רשאי הוא לפנות לבית המשפט המוסמך. על כן, דחייתה של טענת חוסר הסבירות בהיבט העקרוני שלה אינה סוגרת את הדלת בפני העותרים דכאן ואחרים מלהעלות טענות קונקרטיות וממוקדות בפני בית המשפט המוסמך.

3.

נוסיף עתה מספר מילים באשר לבית המשפט המוסמך. כפי שצוין, העתירות שבפנינו הוגשו על ידי אנשים שהיו צד לעסקאות בנחלות ונדרשו לשלם דמי הסכמה. הסכומים של דמי ההסכמה שולמו. לעותרים, ולמצער לחלקם, יש טענות המבוססות על המשפט הפרטי, בצד טענות מתחום המשפט הציבורי. למעשה דורשים העותרים השבה של הסכומים ששילמו, לטענתם, ביתר. אין כל מניעה להגיש תביעה כספית לבית המשפט המוסמך ולהעלות בגדר התובענה הן את הטענות שמקורן במשפט הפרטי והן את אלה מתחום המשפט הציבורי. ברור, שבית המשפט האזרחי מוסמך לדון אף בטענות המבוססות על עילות שבמשפט הציבורי, וזאת מכוח סמכותו הנגררת. הליכה בדרך זו תימנע פיצול הליכים, שהרי אין ספק שבית המשפט הגבוה לצדק לא ידון בטענות מתחום המשפט הפרטי. מכל מקום, ראינו לנכון להכריע לגופן בעתירות שבפנינו נוכח התפתחויות שונות מאז הגשתן של העתירות, כולל החלטות קודמות שניתנו בגדרן.

4.

העתירות נידחות איפוא. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.