בג"ץ 5896/08 אשר בן חואטה נ. המוסד לביטוח לאומי

השופט י' דנציגר:

לפנינו עתירה על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כבוד הנשיא ס' אדלר, השופטים י' פליטמן וו' וירט-לבנה, נציג העובדים י' שילון ונציג המעבידים י' בן יהודה ), מיום 20.2.08 בעב"ל 171/07, בו נדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ח' טרכטינגוט ) בשל מעשה בית דין.

1.

בשנת 1990 עבר העותר, נהג מונית במקצועו, אירוע מוחי בגינו ביקש להכיר בו כנפגע עבודה. לטענתו, גלגל מוניתו בו אירע תקר (פנצ'ר) שחייב אותו להוריד את נוסעיו ולהחליף את הגלגל (להלן: אירוע התקר ), הוא שגרם ל"אובדן עשתונותיו" ולאירוע המוחי. ביום 24.2.91 נדחתה תביעתו של העותר על ידי המוסד לביטוח לאומי, אשר קבע כי האירוע המוחי התרחש עקב מחלה טבעית, בעוד שהשפעת עבודה, אם הייתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. תביעה שהגיש העותר על דחיה זו לבית הדין האזורי בתל-אביב-יפו בתיק נא/1010 נדחתה. כן נדחה, ביום 18.1.96 ערעורו לבית הדין הארצי לעבודה בתיק דב"ע נה/232. יוער כבר עתה, כי על ערעור זה לא הוגשה עתירה לבית משפט זה ופסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה הפך חלוט.

2.

בשנת 2005, כ-15 שנים לאחר האירוע וכ-10 שנים לאחר מתן פסק הדין של בית הדין הארצי, הגיש העותר תביעה חדשה באותו עניין. בתביעתו טען העותר כי יש ליתן לו "דיון חוזר" מאחר שהפגיעה המוחית היא שגרמה לו להזניח את זכויותיו כמו גם למסור לחוקר של המוסד לביטוח לאומי הודעה שגויה לרעתו. המוסד לביטוח לאומי טען מנגד כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין והתיישנות.

כן ציין המוסד לביטוח לאומי כי לאורך כל ההליכים הקודמים היה העותר מיוצג, וכי העותר לא נתן הסבר לאי פעולתו מאז נדחה ערעורו על ידי בית הדין הארצי ולאי העלאת כל טענותיו בשנים 1996-1991.

בית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעת העותר. בית הדין עמד על כך שטענת העותר לגופה מבחינה מהותית היא בקשה לביטול פסק הדין מחמת העדרותו, לכאורה, מן הדיון בעניינו. אלא שגם בקשה זו, כך הבהיר בית הדין, דינה להידחות. זאת מאחר שהעותר לא הוכיח כי יש לראות בו כמי שלא נכח בדיון, בין היתר מאחר שהיה מיוצג, מאחר שלא הוכיח כי לא היה מסוגל לנהל את ענייניו המשפטיים – ולמעשה הוכח ההפך הגמור עם הגשת התביעה והערעור – ומאחר שלא הבהיר מהו ההבדל ממצבו הנפשי דאז.

3.

לאחר האמור הוסיף העותר ופנה בערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בערעורו טען העותר כי פגיעתו המוחית גרמה לו לרַצות את החוקר של המוסד לביטוח לאומי ולענות לו תשובות ככל שחפץ. לטענתו, אף בא כוחו בהליך "בגלגולו הקודם" לא הצליח להבין את נטייתו זו של העותר. לגוף טענותיו טען העותר כי יש להחיל עליו את החזקה שבסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, שעניינה חזקת סיבתיות. עוד נטען כי למערער לא אירע שום אירוע חריף מתחרה באותו יום, אשר יכול היה להביאו למצב של אירוע מוחי זולת אותו אירוע התקר, שגרם לו לאובדן עשתונותיו ולאירוע המוחי.

המוסד לביטוח לאומי מצידו חזר על טענותיו לעניין התיישנות ומעשה בית דין וכן ציין כי מעיון בפסקי הדין של בית הדין האזורי והארצי "בגלגול הראשון" עולה בבירור כי אין לעותר כל סיכוי גם לגופו של עניין.

בית הדין הארצי דחה את טענותיו של העותר ואישר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. בית הדין ציין כי הוא סיים את מלאכתו בתיק זה לפני למעלה מ-10 שנים וכי אינו ערכאת ערעור על עצמו. עוד הוסיף בית הדין וציין כי אין בחוות הדעת שצורפה מטעם העותר הוכחה לטענתו כי לא היה מסוגל לנהל את ההליך קודם לכן, מאחר שאיבד את כושר העמידה וההתנגדות שלו או את יכולתו לתקשר עם סביבתו בצורה הגיונית.

4.

מכאן העתירה שלפנינו. בעתירתו שב העותר וטוען כי אירוע התקר הוא זה שגרם לאירוע המוחי ולנזקיו של העותר. עוד נטען כי יש לנהוג בעותר כמי שסובל מהלם קרב, אשר לא יכול היה, מחמת יכולות נפשיות מוגבלות, לנהל את תביעתו כהלכה, לרבות מול חוקר המוסד לביטוח לאומי. לבסוף נטען כי על בית משפט זה להתערב חרף חלוף זמן כה וחרף מעשה בית דין, על מנת לעשות צדק עם העותר.

5.

לאחר שבחנו את עתירת העותר על נספחיה, ומבלי שנזדקקנו לתשובת המשיבים מצאנו כי דין העתירה להידחות על הסף.

בית משפט זה, בשבתו כבית דין גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה, והוא יתערב בהן רק במקרים חריגים במיוחד ובהתקיים שני תנאים מצטברים: (1) כאשר יצאה מלפני בית הדין לעבודה טעות משפטית מהותית; ו-(2)כאשר הצדק מחייב את תיקונה של טעות משפטית מהותית זו (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים , פ"ד מ(1), 673 (1986)). לא מצאנו כי בעתירה שלפנינו מתקיים אף לא אחד מן התנאים האמורים.

זאת ועוד, העותר לא הצביע על כל טעם להיעתר לעתירתו ולבטל את פסקי הדין של בית הדין האזורי ובית הדין הארצי לעבודה אשר ניתנו והפכו חלוטים כבר לפני למעלה מ-10 שנים – הן מאחר שהיה מיוצג בשתי הערכאות דנן על ידי עורך דין מטעמו ומאחר שלא הוכיח שלא יכול היה לנהל את ענייניו, והן מאחר שלא הצביע על כל שינוי נסיבות שהביאו להגשת העתירה כעת. מעבר לנדרש יצויין, כי מצאנו כי פסקי

הדין של בית הדין האזורי ובית הדין הארצי בעניינו של העותר מה"גלגול הראשון" מבוססים כהלכה – פסק דינו הראשון של בית הדין האזורי מבוסס על שתי חוות דעת רפואיות שניתנו בעניינו של העותר, אשר מאשרות כי האירוע המוחי שארע לו, לא היה תוצאה של אירוע התקר. משכך נחה דעתנו כי גם לגופה ההחלטה בעניינו של העותר היא החלטה ראויה.

6.

אשר על כן דין העתירה להידחות.

7.

בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תגובת המשיבים – איננו עושים צו להוצאות.