בג"ץ 5912/06 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

השופט ד' חשין :

1.זוהי עתירה למתן צו על תנאי אשר יורה לבית הדין הרבני הגדול בירושלים ( להלן - המשיב 1 ) לנמק מדוע לא תינתן לעותר ארכה להגשת ערעור על החלטת בית הדין הרבני האיזורי באר שבע ( להלן - המשיב 2 ) מיום 18.12.05, ולחלופין, לנמק מדוע לא יבוטל פסק דינו של המשיב 1 מיום 8.12.05 בשבתו כערכאת ערעור על פסק דינו של המשיב 2 מיום 23.1.05 בעניין חלוקת הרכוש בין העותר למשיבה 3. כן מבקש העותר, כי בית משפט זה יורה בצו על תנאי למשיב 2 לנמק מדוע לא תבוטל החלטתו מיום 18.12.05, לפיה לא מצא מקום לשינוי פסק דינו מיום 23.1.05, שניתנה לאחר שהורה לו המשיב 1 לשוב ולבדוק את טענות העותר.

2.העותר והמשיבה 3 הם בני זוג לשעבר, שהתגרשו זה מזו ביום 30.6.99. במסגרת הסכם הגירושין שנחתם ביניהם נקבע, כי נושא חלוקת הרכוש – אשר כלל את פירוק השיתוף בדירת המגורים ואיזון המשאבים - יידון על-ידי המשיב 2. בתום התדיינות ארוכה לפניו, קבע המשיב 2 בפסק דינו מיום 23.1.05 ( להלן - פסק הדין ), כי המשיבה 3 זכאית לקבל מחצית מקופות הפנסיה, הגמל, קרן ההשתלמות והפיצויים שצבר העותר במסגרת שירותו בשירות קבע ובעבודתו עד ליום פרידתם של בני הזוג. לאור זאת קבע המשיב 2, כי "ביחס לחשבונות העבר בין בני הזוג אין לאף אחד מן הצדדים זכות או תביעה בגין הכספים שנצברו בתקופת חיי הנישואין (פרט לזכויות האשה ממקום עבודתו של הבעל לשעבר עיין בהבהרה המצורפת)".

3.העותר הגיש למשיב 1 ערעור על פסק הדין, בו טען כי בעריכת איזון המשאבים נפלו טעויות חשבוניות וטעויות שבדין. המשיבה 3 מצידה הגישה ערעור שכנגד. המשיב 1 קבע, בדעת רוב, כי התיק יוחזר למשיב 2 על מנת שיבדוק את טענותיו של העותר וישיב עליהן. דעת המיעוט הייתה, כי דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. בהחלטתו מיום 18.12.05, השיב המשיב 2 כי פרט לתיקון טעות חשבונית, שהסתכמה בסך 1,000 ש"ח, לא מצא מקום לשינוי פסק הדין, אך "זכותו של המשיב 1 לפתוח את כל התחשיבים מחדש ולפסוק כראות עיניו".

4.העותר טוען בעתירה, כי בשל דעת המיעוט המופיעה בלשון רבים ובראשית פסק דינו של המשיב 1, סבר בטעות כי המשיב 1 דחה את ערעורו על פסק הדין. בנוסף טוען העותר כי החלטת המשיב 2 מיום 18.12.05 ( להלן – החלטת המשיב 2 ) לא נמסרה לו כדין, שכן זו נשלחה לבא-כוחו הקודם, הטוען הרבני אדרי, אשר חדל לייצגו עוד בשנת 2000. טעותו האמורה של העותר ודבר קיומה של החלטת המשיב 2 נתגלו לו, לטענתו, רק מתגובתה של המשיבה 3 לעתירה קודמת שהגיש לבית משפט זה ביום 2.2.06, שעניינה ביטול פסק דינו של המשיב 1 (בג"ץ 1089/96). משכך, נמחקה עתירתו הקודמת של העותר בהסכמת הצדדים. בהחלטת המחיקה (מיום 26.3.06) ציין בית משפט זה, כי הארכת מועד להגשת ערעור למשיב 1, ככל שהדבר נחוץ, "מצוייה בסמכות בית הדין ולא בסמכות בית משפט זה".

5.העותר פנה למשיב 1 בבקשה להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת המשיב 2, אך בקשתו נדחתה (החלטת המשיב 1 מיום 4.5.06). בקשתו לעיון חוזר בהחלטה אחרונה זו נדחתה אף היא (החלטת המשיב 1 מיום 31.5.06). מכאן העתירה שלפנינו. בעתירתו טען העותר, כי המשיבים 1 ו-2 חרגו מסמכותם שעה שלא יישמו בפסיקתם את הילכת השיתוף האזרחית. על כן, ומאחר שלטענתו השתיתו בתי הדין את חלוקת הרכוש בין בני הזוג על אמת מידה שאינה שוויונית, נדרשת התערבותו של בית משפט זה למתן סעד מן הצדק. כן טען, כאמור, כי החלטת המשיב 2 לא נמסרה לו כדין.

6.המשיבה 3, המתנגדת לעתירה לגופה, חולקת על טענת העותר לפיה החלטת המשיב 2 לא נמסרה לו כדין. המשיבה 3 טוענת כי הטוען הרבני אדרי, אשר החלטת המשיב 2 הומצאה לו, ייצג ומייצג את העותר. לביסוס טענתה זו, המשיבה 3 הפנתה, בין היתר, לייפוי הכוח מיום 22.3.05 הקיים בתיק (נספח ג' לתגובתה) ולחתימתו של הטוען הרבני אדרי ורישומו כבא כוח העותר על גבי כתבי בית-דין שונים משנת 2005 (נספחים ד' ו-ה' לתגובתה).

7.דין העתירה להידחות על הסף.

בעתירתו מבקש העותר מבית משפט זה להפוך על פיהן החלטות מהותיות ודיוניות שניתנו בבית הדין הרבני הגדול ובבית הדין הרבני האזורי בגדרי סמכותם ובמסגרת שיקול הדעת השיפוטי המסור להם בדין. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי-דין של בתי הדין הדתיים. התערבותו מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות צדק טבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (סעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; ראו, כדוגמה, בג"ץ 1811/03 דניאל שם אור נ' בית הדין הרבני הגדול , פסק דין מיום 2.3.03, מפי השופטת פרוקצ'יה). התערבותו של בית משפט זה בעניינים הנוגעים לסדרי הדין של בית הדין הרבני, הינה מוגבלת אף יותר (בג"צ 4260/05 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' , פסק דין מיום 14.6.05, מפי השופט גרוניס). דברים אלו ודאי נכונים כאשר עסקינן בהחלטות פרוצדוראליות פשוטות הנוגעות להארכת מועדים (שם).

8.אשר להחלטת המשיב 1 שלא להאריך את המועד להגשת ערעורו של העותר על החלטת המשיב 2, הרי שניתנה לאחר שנבחנו טענות הצדדים בשאלת המסירה כדין, בהתאם לסמכויות ושיקול הדעת השיפוטי הנתונים למשיב 1 בדין (ראו תקנות קל"ח וקל"ט לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג). העותר גם לא הצביע על פגם כלשהו בהחלטת המשיב 1. לאור האמור, לא נמצאה לי עילה להתערבותו של בית משפט זה בעניין. משכך, דין העתירה להידחות.

9.מעבר לדרוש אוסיף, כי גם בנוגע לפסק דינו של המשיב 1 ולהחלטת המשיב 2 בנושא חלוקת הרכוש בין בני הזוג, טענותיו של העותר אין בהן כדי להקים עילה להתערבות בית משפט זה במסגרת אותם חריגים קיצוניים שפורטו לעיל, ואף לא בגדרי סעד מן הצדק.

10.העתירה נדחית על הסף.

העותר ישא בהוצאות המשיבה 3 בסך 3,000 ש"ח.