בג"ץ 597/97 עירית טירה נ. מת"ב מערכת תקשורת

המשיבה הינה חברה בע"מ המפעילה בשטח שיפוט המבקשת רשת שידורי טלביזיה. המבקשת החליטה על סלילת דרך ולשם כך התבקש פינוי חלק מרשת הכבלים שהניחה המבקשת. למעשה, החלה המבקשת בפועל בביצוע העבודות.

בעקבות כך, הגישה המשיבה לבית משפט השלום בפתח-תקוה בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד המבקשת. ביסוד הצו עמדה הוראת סעיף 6 לחוק הבזק, התשמ"ב1982-, המחייב סולל או משנה דרך ליתן הודעה מספקת לבעל הזכיון וכן זמן מתאים להעתקת הרשת למקום אחר על פי הוראת הרשות. טענת המשיבה היתה, כי הוראות החוק לא נתקיימו.

בפסק דינו מיום 25.7.96, נדחתה (על דרך ביטול צו מניעה זמני שניתן במעמד צד אחד) בקשתה של המשיבה. בית המשפט קבע כי המבקשת עמדה בהוראות חוק הבזק, וכי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לצידה. המשיבה טענה, כי יש לפרש את חוק הבזק כך שהרשות תוכל לסלול דרך רק אם תיתן הוראות חלופיות להנחת תשתית הכבלים, ולפיכך, משלא ניתנה הוראה כאמור במקרה דנן, אין להמשיך בעבודות. לעניין זה, קבע בית המשפט, כי גם אם נכונה הפרשנות שמציעה המשיבה לעניין זה, הרי שפתוחה הדרך בפניה להיפרע נזקיה כפיצוי ממוני ואין בכך כדי לעמוד לרועץ בפני הרחבת הדרך וסלילתה על דרך של מתן צו מניעה. בית המשפט דחה את טענת המבקשת, לפיה המשיבה פעלה בחוסר נקיון כפיים, שכן היא כלל לא פועלת ברשיון, והוסיף, כי אין בחוק הבזק תנאי מעין זה בכל האמור להליכי ההודעה בעניין סלילת דרך. כן נדחתה טענת המשיבה לחוסר נקיון כפיה של המבקשת.

על בקשה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו מיום 16.12.96 נתקבל הערעור. בית המשפט צמצם את המחלוקת לשאלה המשפטית, והיא, כלום מותנית זכותה של הרשות לבצע עבודות סלילה במתן הוראות ספציפיות בדבר העתקת הרשת למקום חילופי או שמא זוהי חובה חוקית שאינה פגם היורד לשורש סמכותה לסלול הדרך. בפסק דינו קבע בית המשפט, כי תכלית ההוראה בחוק הבזק היתה ליתן עדיפות או משקל של ממש לעניין הציבורי בקיומה של תשתית כבלים קבועה ורציפה. לפיכך יש לפרש את סעיף 6 לחוק הבזק, לרבות הדרישה למתן הוראות לבעל הזיכיון, כדרישה מהותית. לפיכך, ולאור היעדר הוראות מעין אלה, הורה בית המשפט על קבלת הבר"ע, ועל מתן צו מניעה זמני עד למתן הוראות לפי סעיף 6 האמור לעיל.

מונחת בפני בקשת רשות ערעור על החלטה זו. המבקשת טוענת, כי פסק הדין בבר"ע ניתן ללא הסכמתה - הסכמה הנדרשת לאור תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. כן טוענת המבקשת, כי בהליך קמא נפלו פגמים - הן בקבלת התצהירים מטעם המשיבה ללא חקירת המצהיר והן בקבלת טענת המשיבה, תוך שינוי חזית. בפגמים אלה, טוענת המבקשת,יש משום משוא פנים, הפליה לרעה ואף "התעלמות מקיומה" של המבקשת. כן טוענת המבקשת, כי המשיבה פועלת שלא בנקיון כפיים תוך עבירות פליליות בפעילותה, וכי לא היה מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום כמו גם בקביעותיו העובדתיות.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אמנם הבקשה לובשת איצטלה של בעיה משפטית חדשנית לעניין פרשנות סעיף 6 לחוק הבזק, אולם לגופה - אין היא אלא בקשה מערכאה זו להתערב באיזון שערך בית המשפט המחוזי בשאלת מתן סעד זמני. עיקר השאלות הפרשניות - הן לעניין ההתנאה המהותית שבסעיף 6 והן לעניין הדרישה לעמידה בתנאי התכנון והבניה מצד הזכיין - מקומן בהליך העיקרי ולא בשלב מתן סעדים זמניים. לפיכך, אין אני נדרש להכריע בשאלות אלה. מכאן, שהשאלה היחידה היא מאזן הנוחות וקיומה של עילה לכאורה. עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי לא מגלה עילה להתערבותנו באיזון שערך בעניין זה, ולפיכך דין הבקשה להידחות. יתר טענותיה של המבקשת אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור. כך הדבר בייחוד לאור טענתה התמוהה בדבר משוא פנים של בית המשפט. טענה זו - מוטב היה אילו לא נטענה כלל. אין הליך של בקשת רשות ערעור מהווה תחליף לסדרי הדין הנוהגים לעניין פסלות שופט, ואין מקום להעלות טענות ממין זה בבקשה מעין זו. לפיכך, דין הבקשה להידחות.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח.