פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה
לצדק
בג"ץ
5977/13
לפני:
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט י' עמית
העותרים:
1. ולדימיר קליס
2. יבגניה ושצ'נקו
3. אנה אנוחין
נ ג ד
המשיבים:
1. מדינת ישראל
2. משרד הפנים
3. בנק ישראל
4. המשרד לביטחון פנים
5. משרד ראש הממשלה
6. משרד המשפטים
עתירה למתן צו על-תנאי
בשם העותרים:
עו"ד סבטלנה גרינפילד
עו"ד אורי קלצמן
בשם המשיבים:
עו"ד רועי-אביחי שויקה
פסק-דין
השופטת א' חיות:
עניינה של העתירה שבפנינו הוא מנגנוני הפיקוח שמפעילים המשיבים ואופן התמודדותם עם מקרים שבהם נגנבת או מזויפת תעודת זהות של אזרח ישראלי, בפרט כאשר הדבר מוביל ל"גניבת" זהותם של אותם אזרחים.
1.
שלושת העותרים הם אזרחים ישראלים אשר לטענתם אנשים בלתי ידועים השתמשו בפרטי זהותם במרמה. לטענת העותר 1, עבריינים השתמשו בפרטי זהותו כדי ללוות כספים וכתוצאה מכך נפתחו נגדו 87 תיקי הוצאה לפועל בגין חובות שהוא כלל אינו מודע לנסיבות יצירתם. באופן דומה, טוענת העותרת 3 כי נצבר לה חוב ארנונה בעיריית תל-אביב בשל שימוש בפרטי זהותה ללא ידיעתה. העותרת 2 טוענת כי מלבד חובות שונים שנצברו על שמה בשל גניבת פרטי זהותה, מאן דהוא דיווח למשרד הפנים באופן פיקטיבי על כך שנולדו לה שני ילדים ביום 6.4.2009 ולאחר מכן דיווח על פטירתם של אותם הילדים.
לטענת העותרים, הרואים עצמם כ"עותרים ייצוגיים", תופעת גניבת פרטי הזהות חורגת מעניינם האישי והפכה ל"מכת מדינה", והם מפנים בעניין זה לסרטון פרסומת שהפיץ משרד הפנים ולפיו נגנבות בישראל 130,000 תעודות זהות בשנה. על אף חומרת התופעה, כך טוענים העותרים, המשיבים לא חיברו נהלים ברורים להתמודדות עימה, הם אינם מדריכים את האזרחים כיצד להיזהר מפניה ולצמצם את נזקיה והם אינם מסייעים לקורבנות גניבת פרטי הזהות בהתמודדותם עם תוצאותיה. בפרט טוענים העותרים כי משטרת ישראל סגרה בתוך זמן קצר את תיקי החקירה בתלונות שהגישו, והם מוסיפים וטוענים כי בנק ישראל לא מפקח באופן מספק על פעילות הבנקים המסחריים לשם מניעת פעולות בנקאיות המבוצעות במרמה. בנוסף טוענים העותרים כי תחילת הנפקתן של תעודות זהות ביומטריות אינה מייתרת את הדיון בעתירה שכן היא אינה פותרת את הבעיות שעימן מתמודדים אותם אזרחים שכבר נפגעו מגניבת זהות, וכן משום שאף בעתיד צפוי משרד הפנים להוסיף ולהתיר את המשך השימוש בתעודות הזהות הישנות. בנוסף טוענים העותרים כי יתכן שעבריינים יצליחו בעתיד לזייף גם תעודות זהות ביומטריות ומשכך יש בכל מקרה מקום לגבש נהלים מתאימים להתמודדות עם תופעת גניבת פרטי הזהות. לבסוף טוענים העותרים כי מדינות מערביות אחרות גיבשו תוכניות כוללות להתמודדות עם תופעה זו והם מפנים למצב המשפטי בעניין זה בארצות הברית, בקנדה ובאוסטרליה.
2.
המשיבים מצידם טוענים כי יש לדחות את העתירה על הסף שכן הכנסת נדרשה לבעייתיות העולה מריבוי מקרי גניבת פרטי הזהות בישראל ולשם כך נחקק חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש"ע- 2009 (להלן: חוק אמצעי זיהוי ביומטריים ( . לשיטת המשיבים התעודות הביומטריות המונפקות מכוח חוק זה קשות מאוד לזיוף והעתירה דנן הוגשה אך חודשיים לאחר שהנפקתן החלה. אשר לטענות נגד משטרת ישראל, טוענים המשיבים כי איש מהעותרים לא ערר נגד סגירת תיק החקירה הנוגע אליו וכי התיקים הללו נסגרו זה מכבר, בין השנים 2008-2006. משכך טוענים המשיבים כי הטענות נגד המשטרה דינן להידחות בשל אי-מיצוי הליכים ושיהוי. לבסוף טוענים המשיבים כי אין מקום לדון בעניינם של שלושת העותרים במשותף, בשל התשתית העובדתית הנפרדת הנוגעת לכל אחד מהם.
3.
דין העתירה להידחות על הסף בהיותה עתירה מוקדמת.
סעיף 1 לחוק אמצעי זיהוי ביומטריים מונה את מטרותיו וביניהן "קביעת הסדרים אשר יאפשרו זיהוי ואימות זהות של תושבי ישראל באמצעות הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים בתעודת זהות ובמסמך נסיעה, באופן שימנע זיוף ושימוש בזהות אחרת". הנה כי כן, מטרתו של חוק זה, אשר יישומו החל אך חודשיים לפני הגשת העתירה, היא ליתן מענה בדיוק לאותם הקשיים שעליהם עמדו העותרים. עם יישום החוק, כך יש להניח, תתברר המידה שבה מסייעים אמצעי הזיהוי החדשים בפתרון בעיית גניבת פרטי הזיהוי, ומדיניותם העדכנית של המשיבים בעניין זה תיגזר ממנה (ראו והשוו בג"ץ 3554/11 סורקוב נ' משרד הפנים , פס' יא (20.9.2011)). כך למשל, יוכלו המשיבים בחלוף פרק זמן מתאים שבמהלכו ייושם החוק, לגבש את מדיניותם באשר להיקף ההגנה הנדרשת לאזרחים שהעדיפו להתמיד בשימוש בתעודת הזהות ה"רגילה" המועדת ביתר קלות לזיוף
(והשוו לסעיף 41(5)-(6) לחוק אמצעי זיהוי ביומטריים), ומדיניות זו ניתן יהיה להעמיד לביקורת שיפוטית. למותר לציין כי ככל שיתברר כי הנתונים המדאיגים בדבר היקף תופעת גניבת פרטי הזהות בישראל יוותרו בעינם טענותיהם של העותרים שמורות להם. ואולם, לעת הזו ומשאך הוחל ביישום ההסדר החקיקתי שאומץ, בין היתר, להתמודדות עם תופעה זו מוקדם עדיין לקבוע כי המשיבים אינם עושים די על מנת למגרה. ממילא, טרם הגיעה העת לדון בשאלה האם יש לקבוע נהלים מחמירים יותר בעניין זה ( יצחק זמיר
הסמכות המינהלית ג 1886-1885 (2014); בג"ץ 3057/93 דיאמנט-כהן נ' שר החינוך והתרבות , פ"ד מז(3) 525, 527 (1993)).
אשר לאזרחים (שאינם העותרים) שפרטי זהותם נגנבו טרם שהוחל ביישום חוק אמצעי זיהוי ביומטריים. טענה זו הועלתה בעתירה באופן כוללני ועל כן לא ראיתי מקום לדון בה. מכל מקום, ככל שקיימת טענה קונקרטית בדבר החלטה מנהלית בלתי סבירה שנתקבלה בהקשר זה בעניינו של מאן דהוא, ניתן להעמידה לביקורת בפני הערכאה המוסמכת וגם מטעם זה אין צידוק להתייחס לכך במסגרת העתירה.
4.
לפני סיום אוסיף כי הסעד היחיד שהתבקש בעתירה הנוגע לעניינם הפרטני של העותרים, הוא כי נורה למשטרת ישראל לפתוח מחדש את תיק החקירה בתלונות שהגישו. ואולם, העותרים לא הגישו עררים על החלטות המשטרה בעניינם ועל כן, ובלא להביע עמדה לגוף הדברים, אין כל צידוק לכך שבית משפט זה יידרש לעתירה בהיבט זה טרם שהעותרים מיצו את ההליכים המנהליים העומדים לרשותם (בג"ץ 1606/06 שאער נ' פרקליטות המדינה (27.2.2006); בג"ץ 9659/10 כמיל נ' מדינת ישראל , פס' 4
(11.7.2011); בג"ץ 6546/11 אלדן נ' היועץ המשפטי לממשלה
(26.2.2012)).
אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.
אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ' באייר התשע"ד (20.5.2014).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט