בג"ץ 6006/09 זאור זיינלוב נ. משרד הפנים-רשות האוכלוסין,ההגירה ומעברי הגבו

השופט א' א' לוי:

1.

עותרים 3 ו-4 מבקשים כי נורה למשיבים ליתן להם מעמד בישראל מכוח שבות, ולהלן תמצית טענותיהם. בשנת 1996 נפטר אביהם הביולוגי, ולאחר זמן קצר הכירה אמם, עותרת 2 (להלן: העותרת) את עותר 1, יהודי וזכאי שבות. רק בשנת 2002 החליטו בני הזוג למסד את יחסיהם והם נישאו, ולטענתם עשו זאת בעקבות הריונה של העותרת מעותר 1.

בשנת 2001 החליטו עותרים 1 ו-2, לטענתם, לעלות לישראל, ולאחר זמן נתבשר עותר 1 כי הוכרה זכאותו לעלות מכוח היותו יהודי. אולם, מאחר והעותרת ועותר 1 ביקשו לעלות עם כל בני משפחתם (בנם המשותף וילדיה של העותרת), נדרש עותר 1 להציג צו אימוץ של עותרים 3 ו-4, שהיו אותה עת קטינים (ילידי השנים 1987 ו-1988), וברוח זו ניתן פסק-דין על ידי בית המשפט בקזחסטאן.

2.

בחודש יולי 2004 נכנסו העותרים לישראל. עותר 1 קיבל מעמד מכוח היותו יהודי שמימש את זכותו על פי חוק השבות, והעותרת מכח היותה בת-זוגו של יהודי. לעותרים 3 ו-4 ניתן מעמד של תושב קבע (א/5) לתקופה של שנה. ברם, מעמדם של האחרונים בוטל מחמת ספקות שהתעוררו ביחס לכנות אימוצם על ידי עותר 1, ומקורם של אותם ספקות היה בשתי עובדות תמוהות:

א)

אף שעל פי הנטען קיימו העותרים תא משפחתי משותף מאז שנת 1996, לא טרח עותר 1 לאמץ את ילדיה של בת זוגו, ועשה זאת רק בשנת 2003, זמן לא רב לפני עלייתו לישראל.

ב)

כאמור, נכנסו העותרים לישראל בתאריך 1.7.04, אולם כעבור כחודש אחד בלבד (5.8.04) יצאו ממנה עותרים 2 עד 4 (האם וילדיה) ושבו לקזחסטאן. בחודש אפריל 2006 הם נכנסו בשנית לישראל, הפעם באשרת תייר, ובשלב זה היו כבר עותרים 3 ו-4 בגירים.

נוכח האמור הוזמנו העותרים להציג ראיות על קיומו של תא משפחתי מאז שנת 1996, ולהסביר את פשר יציאתם בשנת 2004 של עותרים 2 עד 4 מישראל לתקופה ממושכת, אולם הסבריהם לא הניחו את דעתו של המשיב בשאלת כנות האימוץ. לעניין זה נדגיש כי סעיף 4א(א) לחוק השבות, התש"י-1950, אכן מעניק מעמד לפי חוק האזרחות גם לילדים של יהודי, ובכללם מי שאומצו על ידו, ומטרת ההוראה היתה לאפשר ליהודי לממש את זכותו לעלות לישראל מבלי לפגוע בתא המשפחתי שהקים. אולם, מקום שהוכח בראיות מנהליות כי התא-המשפחתי התפרק ושוב אינו קיים – לא די באימוץ פורמאלי כדי לזכות במעמד מכח שבות. ולעניינם של העותרים 3 ו-4 - לאלה ניתנו הזדמנויות להוכיח את כנות האימוץ, אולם גם על פי השקפתנו הם לא הצליחו להרים נטל זה, ומכאן מסקנתנו כי לא הוכחה בפנינו עילה לשנות מהחלטת המשיב.

אי לכך, העתירה נדחית.