בג"ץ 6012/01 ג'בריס ג'בריס נ. מדינת ישראל

1.נגד העוררים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה המייחס להם עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו- 335(א)(1),(2) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. על פי הנטען בכתב האישום, העוררים - שלושה אחים - התנפלו על המתלונן בשעת לילה בצאתו ממסיבה בכפרם. העוררים, שהיו מצוידים בסכינים, דקרו את המתלונן בחלק גופו העליון דקירות חוזרות ונשנות עד שאנשים שהיו במקום הרחיקו אותם מעליו והמתלונן הצליח לברוח מן המקום לבית הנמצא בסמוך. העוררים אף רדפו אחר המתלונן אך לא השיגוהו מכיוון שהוא הוכנס לתוך הבית שאליו הגיע. מעשיהם של העוררים גרמו לעורר חבלות שבעטיין אושפז בבית חולים למשך ארבעה ימים במהלכם נותח ופצעיו נתפרו. עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי (השופטת ש' וסרקרוג) נעתר לבקשה, ועל החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

2.עיקר טענתו של בא-כוח העורר היא כי לא נשקפת מהעוררים מסוכנות המבססת עילת מעצר נגדם. לחלופין טען כי בנסיבות העניין ניתן להסתפק בחלופה למעצר אשר תרחיק את העוררים מכפרם. כחלופה למעצר הציע בא כוח העורר כי העוררים ישהו במעצר בית בבית אחותם שבכפר המרוחק מכפרם או בקהילה טיפולית לגמילה מסמים.

3.דין הערר להידחות.

כפי שפורט בהחלטת בית המשפט המחוזי, בתיק החקירה ראיות לכאורה. גירסת המתלונן נתמכת בגירסאות שמסרו עדי ראיה נוספים לאירוע, בעוד שהעוררים לא מסרו גירסה עצמאית וכל שאמרו הוא כי בסיום המסיבה חזרו לביתם. די בגירסת המתלונן ובגירסאות התומכות בה כדי לבסס קיומן של ראיות לכאורה נגד העוררים.

מחומר הראיות לכאורה עולה כי העוררים התנפלו על המתלונן, תקפו אותו באכזריות וגרמו לו חבלות חמורות, ואף כאשר עלה בידי המתלונן להימלט כשהוא פצוע וזב דם, המשיכו העוררים לרדוף אחריו. העבירה שביצעו העוררים מקימה נגדם חזקת מסוכנות, אשר לא הופרכה. בשורה של החלטות קבע בית משפט זה כי מי שנוהג באלימות באירועים של מה בכך, ובמיוחד כשהוא מלווה התנהגות זו בשימוש בנשק קר, כשלעתים המרחק בינו לבין קיפוח חיי אדם הוא קצר, לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה למעצר אלא בנסיבות יוצאות דופן [ראו למשל: בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת-ישראל (לא פורסם) - השופט מ' חשין ; בש"פ 3379/98 כהן נ' מדינת-ישראל (לא פורסם) - השופט י' זמיר ; בש"פ 9167/00 קמחאוי נ' מדינת-ישראל (לא פורסם) - השופט י' טירקל ; בש"פ 2483/00 נתשה נ' מדינת-ישראל (לא פורסם) - השופט א' ריבלין]. לא השתכנעתי כי מקרה זה הוא אחד מאותם מקרים חריגים שבהם ניתן להסתפק בחלופה למעצר. נגד העוררים תלויים ועומדים תיקים ובהם אישומים בעבירות סמים וכן בעבירות רכוש ועבירות אלימות, אשר שניים מהם הודו בביצוען בפני בית משפט תוך שביקשו לצרף את כולן לאותה הודייה, יום לפני האירוע. בעודם ממתינים להכרעת הדין באותם עניינים נראה כי ביצעו את העבירות המיוחסות להם בתיק הנדון. בית המשפט קמא הביא בחשבון רקע עברייני זה וקבע בצדק כי בנסיבות אלה מידת המסוכנות הנשקפת מן העוררים שוללת התאמתם לשחרור בתנאים של חלופה למעצר. בשולי הדברים אציין כי האפשרות שהועלתה על ידי בא כוחם של העוררים כי הם יישלחו לקהילה טיפולית אינה הולמת את נסיבות העניין. באת-כוח המדינה אף העלתה ספקות באשר לעצם נכונותה של הטענה כי העוררים מכורים לסמים באופן המצדיק טיפול גמילה. על כל פנים, נושא היזקקותם של העוררים לטיפול גמילה רק החל להיבחן בתקופה שלפני מעצרם ואין ממש בטענת בא כוחם כי הם היו מצויים בעיצומו של תהליך גמילה.

אשר על כן, הערר נדחה.