בג"ץ 6059-23 בג"ץ 6059-23

השופט עופר גרוסקופף:

1.ברקע העתירה שלפנינו ניצב תיקון 4/22 לפרק משנה 3.4 "מימון מבני ציבור – הוצאות פיתוח נוספות (הוראת שעה)" לקובץ החלטותיה של המשיבה 1, מועצת מקרקעי ישראל (להלן: המועצה ו-התיקון, בהתאמה). טענתה העיקרית של העותרת, עיריית נתיבות (להלן: העירייה), במסגרת עתירתה, היא כי לנוכח התיקון היה על המשיבה 2, רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י), להעביר לה "תוספת מימון" עבור כ-16,000 יחידות דיור ששווקו על ידיה בתקופה שלגביה חל התיקון, לגישתה (ראו סעיף 3.4.4א (1) לתיקון; להלן: המימון). מימון כאמור לא הועבר לעירייה, ומכאן העתירה.

2.המשיבות, מנגד, טענו בתגובתן המקדמית כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל אי-מיצוי הליכים ובשל היותה עתירה מוקדמת. לדברי המשיבות, פניותיה של העירייה לרמ"י ולמשיבה 3, הוועדה לתכנון ופיתוח (להלן: הוועדה), חסרו פרטים מהותיים ביחס למימון המבוקש, וממילא החלטה סדורה בעניין זה טרם התקבלה על ידי הוועדה – עובדה השוללת העברת ביקורת שיפוטית כמבוקש על ידי העירייה. לאור עמדה זו של המשיבות ובהתאם לאמור בתגובתן, התבקשה העירייה על ידי בית משפט זה להעביר לוועדה בקשה מפורטת ביחס למימון המבוקש על ידיה.

3.לאחר מספר ארכות שניתנו לכך, ביום 3.7.2024 עדכנו המשיבות כי העירייה אכן הגישה בקשה רשמית ומפורטת לוועדה, וזאת ביחס ל-4,122 יחידות דיור מתוך כלל יחידות הדיור אותן הזכירה במסגרת העתירה דנן (להלן: הבקשה). המשיבות הוסיפו ועדכנו כי הבקשה נדונה על ידי הוועדה, וכי זו קיבלה החלטה סדורה בעניין, לפיה "לגבי חלק מיחידות הדיור העירייה זכאית לתשלומים המבוקשים ואלו כבר שולמו לה (או שישולמו לה בהמשך בהתאם לקבוע בהחלטת המועצה) ולגבי חלק מיחידות הדיור העירייה אינה זכאית לתשלום, שכן מועד השיווק/אישור העסקאות חל בתקופה בה [ה]תיקון [...] לא היה בתוקף (או בטרם כניסתו לתוקף, או לאחר פקיעתו)" (להלן: ההחלטה).

4.בעקבות התפתחות זו, נדרשה העירייה להודיע האם לנוכח ההחלטה שהתקבלה בעניינה היא עומדת על עתירתה. בהמשך לכך, העירייה עדכנה כי היא אינה עומדת על עתירתה ביחס למימון מרבית יחידות הדיור מושא העתירה, אך כי היא מבקשת להותיר את העתירה תלויה ועומדת ביחס לחלקן – 2,007 יחידות דיור שבקשת המימון ביחס אליהן נדחתה, כשברקע דחייה זו קיימת מחלוקת בדבר עמידתן בתנאי תחולתו של התיקון, לאור הליך משפטי שהתנהל בעניינן.

5.בנסיבות המתוארות, ומבלי שנעלמה מעינינו עמדתה של העותרת, דין העתירה להידחות. ההחלטה שקיבלה הוועדה בעקבות ההתפתחויות בעתירה הביאה, הלכה למעשה, לשינוי מהותי של התשתית העובדתית העומדת ביסוד העתירה. משכך, העתירה במתכונתה הנוכחית מיצתה את עצמה, ויש להורות על דחייתה, תוך שמירת זכויות וטענות הצדדים (ראו: בג"ץ 3502/18 פלקסר נ' המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, פסקה 7 והאסמכתאות המוזכרות שם (7.10.2018); בג"ץ 8760/21 רגבים נ' שר הבטחון, פסקאות 9-8 (14.9.2022)).

6.אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.