בג"ץ 6271/19 דוד לוי נ. בית המשפט המחוזי בלוד

השופטת ד' ברק-ארז :

1.

העתירה שבפנינו מכוונת נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 29.8.2019 (ת"פ 42814-10-14, השופטת ד' מרשק-מרום ). בהחלטה זו, שניתנה במסגרת הליך פלילי המתנהל נגד העותר, נדחתה בקשתו לאפשר לו להשלים את עדותו בחקירה ראשית. הסעדים המבוקשים בעתירה הם אפוא שניים – להורות על בטלותה של ההחלטה, וכן להורות לבית המשפט המחוזי לאפשר לעותר להשלים את עדותו בחקירה ראשית ביום 19.11.2019, הוא המועד שנקבע להמשך עדותו בחקירה נגדית.

2.

בתמצית יצוין כי נגד העותר, עורך דין במקצועו, הוגש בשנת 2014 כתב אישום המייחס לו עבירות של גניבה בידי מורשה, בין היתר בגין תקופה שבה ייצג את רשות המיסים בתיקי הוצאה לפועל. עדותו של העותר כחלק מפרשת ההגנה נשמעה כבר במהלך שנת 2017, אולם בהמשך התעכב ניהול ההליך מסיבות שונות שאין זה המקום לפרטן, לרבות כאלה הקשורות בבקשות רבות שהגיש העותר עצמו. לענייננו יצוין רק כי ביום 9.7.2019 הורה בית המשפט המחוזי כי פרשת ההגנה תימשך וקבע מועדי דיון נוספים לצורך כך.

3.

ביום 26.8.2019 הגיש העותר לבית המשפט המחוזי בקשה שכותרתה "בקשה להתיר למבקש להעיד בחקירה ראשית משלימה". בתמצית, העותר טען בבקשתו כי בעקבות מידע שמסר בחקירתו הנגדית, פתחה משטרת ישראל בחקירה כנגד גורם בכיר ברשות המסים, וכי פרטי חקירה שנודעו לעותר רק לאחר שסיים להעיד בחקירה ראשית הם רלוונטיים לעדותו ויש לאפשר לו להשלימם. העותר הוסיף וטען כי בעקבות החקירה האמורה שנפתחה לכאורה הוא פנה לגורמים בכירים בשירות המדינה, ובכלל זה ליועץ המשפטי לממשלה, לפרקליט המדינה ולראש שירות הביטחון הכללי בבקשות שונות הנוגעות לעניין זה. המדינה מצדה התנגדה לבקשת העותר להשלמת עדותו. המדינה ציינה כי כל האירועים המתוארים בבקשה בנוגע לחקירה משטרתית שנפתחה לכאורה בעקבות עדותו של העותר הם פרי דמיונו בלבד, וכי מכל מקום מדובר לכאורה בעדות שמועה שאינה לגיטימית.

4.

כאמור בפתח הדברים, בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של העותר בהחלטה העומדת ביסוד העתירה דנן. בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה כך: "אין מקום להתיר השלמת עדות ראשית של הנאשם, גם מאחר ועיקר הטענות הועלו על-ידו במהלך ההליך. עם זאת, אתיר לו להגיש את המסמכים מבין המצ"ב לבקשה הנוכחית אשר נכתבו על-ידו, כתחליף להשלמת העדות הראשית, והתובע יוכל להתייחס אליהם בחקירתו הנגדית בישיבה הקרובה".

5.

בעתירה, חוזר העותר על הטענות שהעלה בבקשה שהגיש לבית המשפט המחוזי. הוא מוסיף וטוען כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מונעת ממנו לקבל את יומו בבית המשפט ולהציג את גרסתו המלאה, ובכך גורמת לו נזק חמור. העותר טוען כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה באופן קיצוני, ועל כן יש מקום לכך שבית משפט זה יתערב בה.

6.

לאחר שעיינו בעתירה מצאנו כי דינה להידחות על הסף, אף מבלי להידרש לתשובה. ההחלטה הנתקפת בעתירה היא החלטת ביניים בהליך פלילי. כידוע, למעט במקרים חריגים שנקבעו במפורש בחוק, אין אפשרות להשיג על החלטות ביניים בהליך פלילי אלא במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי. על כן, בית משפט זה שב וקבע פעמים רבות כי עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק אינה יכולה לשמש "נתיב חלופי" לתקיפת החלטת ביניים בהליך פלילי באופן שעוקף את הכלל האמור, למעט במקרים חריגים שבחריגים (ראו: בג"ץ 179/17 ביטון נ' בית המשפט המחוזי בירושלים , פסקה 7 (9.1.2017); בג"ץ 936/18 אבוטבול נ' בית המשפט המחוזי מרכז לוד , פסקה 7 (7.2.2018)). חריגים אלה כוללים מקרים שבהם מתעוררת בעיה מהותית של חוסר סמכות או כאשר מתגלה תופעה של שרירות קיצונית (ראו: בג"ץ 8388/07 פאדל נ' שופט בית המשפט המחוזי בנצרת , פסקה 3 (8.10.2007)). במקרה דנן, העותר כלל לא טען כי מתקיים אחד החריגים האמורים, ואף עיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מעלה כי אין זה המקרה המתאים לחרוג מן הכלל. הדברים אמורים אף ביתר שאת בשים לב להתמשכות ההליך הפלילי כנגד העותר, ובהתחשב בכך שאחד שהרציונאלים המרכזיים העומדים בבסיסה של אי-ההכרה באפשרות לערער על החלטות ביניים בהליך הפלילי היא השאיפה כי המשפט יתנהל במהירות וביעילות (ראו: בג"ץ 6396/06 כהן נ' כב' השופט שכיב סרחאן , פסקה 2 (10.8.2009)).

7.

אשר על כן: העתירה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.