בג"ץ 6366/02 המועצה המקומית בנימינה נ. ועדת בחירת רב עיר בנימינה

בפני בקשה לחיוב המשיבים בהוצאות העתירה שבכותרת.

העתירה הוגשה ביום 11.7.02. היא הופנתה בעיקר כנגד מינויו של המשיב 2 ליו"ר ועדת הבחירות לבחירת רב עיר בבנימינה (להלן: הוועדה). ביום 11.11.02 הודיע לבית המשפט שר הדתות, הוא המשיב 5, כי בכל הנוגע לעתירה העיקרית – מינויו של המשיב 2 ליו"ר הוועדה – אכן מקובל עליו כי נפל פגם בהליך המינוי וכי לפיכך בטל מינוי של המשיב 2 ליו"ר הוועדה וכתוצאה מכך בטלה גם החלטה של הוועדה מיום 8.7.02. בעקבות הודעה, זו, ניתן ביום 14.1.03 פסק דין בעתירה, בו נקבע כי העתירה העיקרית באה על סיפוקה, ובמצב זה העתירה נתייתרה, ועל כן היא נדחית. בהמשך לכך, הוגשה הבקשה שבפניי, ובה מבקשות העותרות כי אחייב את המשיבים לשאת בהוצאותיהם.

אמת המידה לחיוב משיב בהוצאות נקבעה בבג"ץ 842/93 נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח 4, 217. בעיקרה מתמקדת אמת המידה בבחינת השאלות האם היה צידוק להגשת העתירה, האם ניתן לעותר הסעד המבוקש לו בעקבות הגשת העתירה, והאם קיים קשר סיבתי בין מתן הסעד לבין הגשת העתירה.

במקרה שבפני, התשובה לשאלות אלו היא חיובית. על הצידוק בהגשת העתירה, ניתן ללמוד מתגובתו החד משמעית של המשיב 5 והכרתו בפגם שנפל. חיזוק לדברים ניתן למצוא גם בתגובת המשיב 4 אשר הוגשה ביום 12.9.02 וכן מתגובת משיבים 1-3 מיום 27.10.02, מהן עולה כי הם לא מצאו פגם במינויו של המשיב 2 ליו"ר הוועדה. רק לאחר תגובתו המקדמית של המשיב 5 מיום 11.11.02 שינה המשיב 4 את עמדתו המקורית, אותה פרש בפירוט נרחב בתגובתו לעתירה. דומה כי אין מחלוקת כי ניתן לעותרות הסעד העיקרי המבוקש בעקבות הגשת עתירתן, ומעיון בתיק עולה גם כי קיים קשר סיבתי גלוי בין הדברים.

המשיב 5 אינו כופר בכך. עם זאת, הוא מציין בתגובתו לבקשה לפסיקת הוצאות, כי יש להביא בחשבון שחלק מהסעדים המבוקשים על ידי העותרות נדחו על ידי בית המשפט. עם זאת, בפסק הדין מיום 14.1.03 הוגדרה שאלת מינויו של המשיב 2 ליו"ר הוועדה כ"עתירה העיקרית", ואילו שאלת מינויו של המשיב 3 למזכיר הוועדה, אשר אמנם נדחתה, הוגדרה במפורש כ"טענות המועלות בשולי העתירה". על כן, גם אם יש לקחת בחשבון את טענות העותרות אשר נדחו, הרי שזהו משקל שולי, כפי משקלן ביחס לעתירה העיקרית. אכן, על רקע זה החליט בית המשפט לדחות את העתירה, לאחר שהסעד העיקרי ניתן לעותרות.

המשיב 4 טוען בתגובתו לפסיקת הוצאות כי צורף לעתירה ללא כל טעם אמיתי. אמנם, טענה זו לא עולה בבירור בתגובה שהגיש לעתירה. עם זאת, ולגופו של עניין, מעיון בעתירה עולה כי אמנם לא זוכה בה המשיב 4 להתייחסות מיוחדת, מעבר לשאלת מינויו של המשיב 3 למזכיר הוועדה, טענה אשר נדחתה כאמור. במצב דברים זה, לא מצאתי מקום לחיובו של המשיב 4 בהוצאות העותרות.

כמו כן, לא מצאתי מקום לחיובו של המשיב 2 בהוצאות העותרות. אשר למשיבה 1, הרי שהודעת המשיב 5 אינה מטילה את הפגם בהליך לפיתחה, ובמצב זה אין בפניי קביעה המייחסת לה אחריות ומצדיקה השתת הוצאות עליה. נוכח דחיית העתירה בנוגע למשיב 3, גם לא מצאתי כל מקום להשית עליו חיוב בהוצאות.

סופם של דברים, בקשת העותרות לפסיקת הוצאות לטובתן מתקבלת. המשיב 5 ישא בהוצאות העותרות בסך של 12,000 ₪. לסכום זה יצורף מע"מ כדין, והוא ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.