בג"ץ 6384/07 אליהו מאירוב נ. עמידר,החברה הלאומית לשיכון בשראל בע"מ

השופט ע' פוגלמן:

בגדרי העתירה שלפנינו מבקש העותר סעד שיורה למשיבה 1 (עמידר) ולמשיבה 2 (משטרת ישראל) שלא לפעול לפינויו מדירה שברח' שמורק 13/12 בנתניה (להלן: הדירה). לחלופין, מבקש העותר סעד שיורה למשיבות להתיר לו לשוב לדירה. כן מתבקש סעד שיורה למשיבות להשיב לעותר את כל מטלטליו אשר נלקחו ממנו במהלך פינוי הדירה.

1.

כנטען בעתירה, עלה העותר לישראל בשנת 1980. סמוך לאחר עלייתו החל העותר לגור בדירה עם דודתו, אשר היתה, ככל הידוע, דיירת עמידר. מאז ועד היום, למעט תקופה קצרה, גר העותר בדירה. דודתו של העותר נפטרה בראשית שנה זו, ומאז גרים בדירה גם אשתו ושתי בנותיו. ביום 10.6.07 פונה העותר מהדירה על ידי משטרת ישראל, לבקשת עמידר. לאחר מספר ימים שב העותר לדירה. בהמשך נעצר העותר מספר פעמים על ידי משטרת ישראל בעילות שונות, ושוחרר על ידי בית המשפט. כפי שניתן ללמוד מן העתירה, פינוי העותר מהדירה התבסס על ההנחה כי הוא פלש לדירה, וניתן לפנותו ממנה מכוח הוראת סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: חוק המקרקעין).

העותר טוען כי אין כל בסיס להנחה כי הוא מחזיק ומתגורר בדירה שלא כדין. לפיכך, לא היתה עילה למשיבות לפנותו מהדירה בהסתמך על הוראת סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין. לכל היותר, כך העותר, יכולה עמידר לנקוט בהליך אזרחי לצורך פינויו מהדירה.

2.

דין העתירה להידחות על הסף. פעולתה של עמידר בנושאי העתירה הינה במישור האזרחי, כבעלי הדירה (או כמיופה כוח של הבעלים). לפיכך, התרופות לעותר יימצאו בתחום המשפט האזרחי, במסגרת הליכים אזרחיים מתאימים. ואכן, כפי שעולה מן העתירה, בהתייחס לאחד העניינים הכלולים בה (המיטלטלין שנלקחו מהדירה) כבר הגיש העותר תביעה בהליך אזרחי נגד עמידר.

סמכות המשטרה לפעול לפינוי העותר היא סמכות שלטונית, וככזו שאלת הפעלתה נתונה לביקורתו של בית משפט זה. כך נעשה בעבר במקרים בהם סירבה המשטרה לסייע בפינוי "פלישה טרייה" לפי סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין (השוו: בג"צ 6735/04 סוכולובסקי נ' השר לענייני בטחון פנים , פ"ד נט(1) 331 (2004); בג"צ 477/81 בן ישראל נ' המפקח הכללי של המשטרה , פ"ד לו(4) 349 (1982)). תמונת הדברים בענייננו שונה, שכן העותר אינו מבקש את סיועה של המשטרה בפינוי "פלישה טרייה", אלא הוא מי שפונה מן הדירה. חשוב מכך – בעתירה שלפנינו שאלת הפעלת סמכויותיה של משטרת ישראל נלווית ומשנית לסוגייה העיקרית שמעוררת העתירה, והיא שאלת זכויותיו של העותר בדירה, וכפועל יוצא מכך – זכותה של עמידר לפנותו (בסיועה של משטרת ישראל). סוגיה זו, כאמור, יש לברר בהליך אזרחי מתאים.

העניין שלפנינו דומה למקרה שבא לפני בית משפט זה בבג"צ 5856/01 חממדה נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 27.12.01). באותו מקרה ביקשו עותרים ממינהל מקרקעי ישראל שלא יפעל לפנותם ממקרקעין, בהתאם להוראת סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, וכי משטרת ישראל תימנע מלסייע לו בכך. העתירה נדחתה וכך נפסק:

"דין העתירה להידחות על הסף. בלב העתירה עומדות שאלות עובדתיות, הנוגעות למעמדם של העותרים במקרקעין נשוא המחלוקת, ולפעולת המשיבים לסילוקם מהקרקע. מקומו של בירור זה בערכאה המוסמכת שם ניתן לברר את המועדים הרלוונטים לעניין פעולת המשיבים ואף להציג כל ראייה הנוגעת לשאלת משך החזקה

במקרקעין. בנסיבות אלה, בית המשפט הגבוה לצדק אינו הערכאה המתאימה לדיון במחלוקת נשוא העתירה".

דברים אלה יפים גם בענייננו.

משנמצא כי את עניינו של העותר יש לברר במסגרת הליך אזרחי מתאים, הרי נוכח קיומו של סעד חלופי, אין מקום כי ניזקק לעתירה (השוו: בג"צ 5016/06 קורקין נ' בית המשפט המחוזי ת"א (לא פורסם, 24.8.06); בג"צ 3515/07 ניסנוב נ' שר המשפטים (לא פורסם, 29.4.07)).

סוף דבר – דין העתירה להידחות על הסף וכך אנו מורים.