פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
דנג"ץ
6564/02
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
העותר
:
גיורא בשור
נגד
המשיבים
:
1. נשיא בית המשפט העליון
2. נשיא
בית הדין הארצי לעבודה
בשם
העותר: בעצמו
בשם
המשיבים: עו"ד אסנת מנדל
עתירה
לקיומו של דיון נוסף בפסק-דינו של
בית-המשפט
הגבוה לצדק מיום 15.7.02 בבג"צ
4221/02
שניתן על-ידי כב' השופט ת' אור,
השופטת
ט' שטרסברג-כהן והשופטת א' פרוקצ'יה
החלטה
עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בבג"ץ 4221/01 גיורא בשור נ' נשיא בית-המשפט העליון ונשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופט סטיב אדלר .
2.שתי הוראות-חוק הן לענייננו בעתירה הנוכחית. הוראת-חוק אחת היא זו שבסעיף 14 לחוק יסוד: השפיטה, ולפיה קנה נשיא בית-המשפט העליון סמכות להשעות שופט מכהונתו אם הוגשה על אותו שופט קובלנה או נפתחה נגדו חקירה פלילית או הוגש נגדו כתב-אישום. הוראת חוק שניה היא זו שבסעיף 7(4) לחוק יסוד: השפיטה, ולפיה מוסמכת היא הוועדה לבחירת שופטים - ברוב של שבעה חברים לפחות - להחליט, על-פי הצעת שר המשפטים או נשיא בית-המשפט העליון, על סיום כהונתו של שופט. בעתירה נושא הדיון קבל העותר על-כך שנשיא בית-המשפט העליון לא עשה שימוש אף באחת משתי סמכויותיו אלו ביחס למשיב 2, ועתירתו היתה כי בית-המשפט הגבוה לצדק יורה את נשיאו לנקוט באחד משני ההליכים נגד המשיב מס' 2. ומדוע כך? מסתבר כי המשיב 2 צירף תואר של "ד"ר" ליד שמו, ולטענת העותר היה מעשה זה שלא-כדין. טעם הדבר הוא, כך טען העותר, שהמשיב 2 קיבל מהפקולטה למשפטים של אוניברסיטת קולומביה בארצות-הברית - לאחר שסיים את הלימודים בה - אך תואר של (J.D.) Juris Doctor .
3.הבג"ץ דחה את העתירה על שני ראשיה. אשר לראש הראשון - הנסמך על הוראת סעיף 14 לחוק יסוד:
השפיטה - בית-המשפט החליט כי לא נתמלא אף לא אחד מן התנאים המוקדמים להפעלת סמכותו של הנשיא (הגשת קובלנה וכו'), וממילא אין לבוא בטרוניה אל הנשיא על שלא הפעיל סמכות שלא קנה כלל. ואשר לראש השני, כך החליט בית-המשפט לאחר שסקר את רקע הדברים:
על רקע נסיבות אלה ולאור הסברים שקיבל מהמשיב השני, הגיע המשיב הראשון למסקנה כי לא יהיה זה נכון להפעיל את סמכותו לפי סעיף 7(4) לחוק יסוד: השפיטה בעניינו של המשיב השני. ביסוד מסקנתו זו עומדות הגישה שבסמכות לפי 7(4) יש לעשות שימוש במקרים חריגים, והעובדה שהשתכנע בכך שמדובר בטעות בתום לב מצד המשיב השני וטעות זו באה על תיקונה.
שקלנו את נסיבות המקרה, ועל אף כל טענות העותר, לא מצאנו עילה להתערב בשיקול דעתו של המשיב הראשון כשהחליט כפי שהחליט.
4.העותר אינו משלים עם הכרעת-דין זו, ומכאן עתירתו לדיון נוסף. השאלה הנשאלת עתה היא, אם עתירתו של העותר מגלה עילה לדיון נוסף בפסק-הדין נושא הדיון. תשובתי לשאלה היא בשלילה.
5.כהוראת סעיף 30 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-, ניתן להורות על קיומו של דיון נוסף בפסק-דין של בית-המשפט העליון, במקום שפסק-הדין פסק הלכה, ולא עוד אלא שאותה הלכה, הלכה היא העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית-המשפט העליון או הלכה היא שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי בית-המשפט ידון בה דיון נוסף. נמצא לנו אפוא, כי דיון נוסף נצרך ל"הלכה", וכי באין הלכה אין דיון נוסף. וכלשונו של הנשיא שמגר בד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 101:
הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף מבחינת מגמתו העיקרית, כי במרכזו אינה עומדת השאלה, אם בית המשפט נהג כהלכה ... אלא נבחנת ההלכה המשפטית בתור שכזאת (ההדגשה במקור - מ' ח')
6.קראתי את פסק-הדין שלעניין, חזרתי וקראתי, והלכה לא מצאתי בו. אכן, גם העותר עצמו אינו מצביע על כל הלכה שנקבעה בפסק-הדין ואשר מוצא הוא אותה ראויה כי תידון בדיון נוסף. משכך הם פני הדברים, ממילא אין הצדק כי אורה על קיומו של דיון נוסף.
העתירה נדחית.
היום, ל' בתשרי תשס"ג (6.10.2002).
ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור
02065640. G03
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il