בג"ץ 6565/05 אהובה וינברג נ. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו

1.

בעתירה שבכותרת התבקש בית הדין הרבני האזורי לדון ולהכריע בבקשת העותר 5 להחלפת נאמן ובבקשה למתן הוראות, וכן להורות לבית הדין הרבני הגדול לדון ולהכריע בערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי. נוכח פטירתו של משיב 5 לבית עולמו (ביום 27.12.2006) הודיעו העותרים כי התייתרה ההכרעה בעניין חילופי נאמן. העותרים הודיעו כי הם מתעתדים לפנות לבית הדין הרבני על מנת שידון בחילופי נאמן לאור הסכם פשרה שנערך בין הצדדים בשנת 1984. העותרים הוסיפו וציינו כי על מנת לחסוך מזמנו של בית המשפט יעלו הם בפני בית הדין הרבני גם את יתר הנושאים העומדים על הפרק במסגרת העתירה. העותרים ביקשו איפוא את מחיקת העתירה ללא צו להוצאות. בעקבות זאת נמחקה העתירה (ביום 24.5.2007).

2.

ביום 15.8.2008 הגישו משיבים 3, 9-5 (להלן – המשיבים) בקשה שעניינה פסיקת הוצאות ושכר טרחה. נטען בה כי עובר למחיקת העתירה נשלחה לבית המשפט תגובה מטעם המשיבים, המפרטת מדוע יש לחייב את העותרים בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין. באותה תגובה, שצורפה לבקשה, המשיבים אינם חולקים על כך שעם פטירתו של עותר 5, ככל שהעתירה מתייחסת למינוי נאמן חליף, היא אינה נחוצה. אולם נטען כי לא היה מקום מלכתחילה להגשת העתירה בכל הנושאים המפורטים בה ולכן יש לחייב את העותרים בהוצאות.

3.

דין הבקשה לפסיקת הוצאות להידחות. ככלל, יש טעם בעמדה לפיה מקום בו נמחק הליך על ידי מגישו, ישא מגיש ההליך בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד. בעל דין המגיש הליך כלפי יריבו צריך וחייב להניח שאותו יריב ישא בהוצאות כדי לעמוד על זכויותיו. כפועל יוצא מכך חייב בעל דין להניח כי אם הוא חוזר בו מן ההליך שנקט, יעמוד יריבו על חיובו בהוצאות שנגרמו לו. עם זאת, לא בכל מקום בו חוזר בו בעל דין מן ההליך, יביא הדבר בהכרח לחיובו בהוצאות בעל דין שכנגד. יישומו של העיקרון נבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו, בין היתר בשים לב לשאלה מדוע חזר בו יוזם ההליך מההליך שהגיש (ראו, בג"ץ 7944/04 לוכסנבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 5.1.2005); בג"ץ 703/89 ענת מכבסת קיטור בע"מ נ' משרד הבריאות (לא פורסם, 12.7.1990)).

4.

העותרים הבהירו כי הטעם לחזרתם מההליך נעוץ בפטירתו של עותר 5. אין מחלוקת כי במצב דברים זה, התייתר המשך בירורה של העתירה בעניין בקשת עותר 5 להחלפת נאמן, ואף המשיבים אינם חולקים על כך. המדובר בסעד העיקרי שהתבקש בעתירה. בשים לב לאמור ולכלל נסיבות העניין, רצונם של העותרים כי העניין בכללותו יובא לפני בית הדין הרבני מהווה בעיני טעם מספק לחזרתם מהעתירה. את הבקשה לפסיקת הוצאות משתיתים המשיבים על עצם הגשת העתירה מלכתחילה. טענות אלה נוגעות במישרין לעתירה גופה, ואין מקום להידרש להן במסגרת הבקשה שלפניי. משהצביעו העותרים על טעמים מוצדקים לחזרתם מן ההליך, שהפך ברובו להליך תיאורטי עקב פטירת עותר 5, לא ראיתי מקום להשתתת הוצאות.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.