בג"ץ 6572/13 יעקב ברקאי נ. שר הפנים

זו נסבה, כאמור, העתירה שלפנינו.

3.

העותרים טוענים כי ההחלטה האמורה לא נומקה כדין. לעצם העניין נטען כי הואיל והחלקה דנן מצויה במכלול כפרי מוגן – אין להחיל בענייננו את הוראת סעיף 8.1 לתמ"א 35, כי אם את הוראת סעיף 7.1.2 הקובעת כי יישמר האופי הכפרי בהיבטים שונים הנזכרים בה. עוד נטען כי התכנית אינה מוסיפה יחידות דיור, שכן ניתן היה להגדיל את מספר היחידות גם בגדר הליכי רישוי (תשריטי חלוקה) וכי התכנית המקודמת לכלל היישוב נמצאת עדיין בשלב תכנון ראשוני ולפיכך אין לשלול תכנון נקודתי שיוכל להשתלב עמה. הוועדה המקומית הצטרפה לעמדת העותרים ואף חלקה על אופן הפעלת הסמכות לפי סעיף 109 לחוק במקרה דנן.

4.

המשיבים 3-1 (להלן: המשיבים ) עמדו בהרחבה בתשובתם לצו על תנאי על הטעמים שבעטיים לא אושרה התכנית, כמבואר לעיל. באשר לטענה בדבר פגם בהנמקה, צוין כי אכן בהודעת המשיבה 2 מיום 19.6.2013 לא היתה הפנייה מפורשת למכתב בודקת התכניות שצורף להודעה. בצד האמור, צורף תצהירה של המשיבה 2, המבהיר כי נימוקים אלה הונחו לפניה ונשקלו על ידה ואלה הם נימוקי החלטתה. המשיבה 6 מצטרפת לעמדה זו ומדגישה כי התכנית נעדרת ראייה כוללנית תכנונית ביחס ליישוב, וככל שתאושר, בצד תכניות נוספות שיבואו בעקבותיה, ייפגע צביונו של היישוב. המשיבה 5 תומכת אף היא בעמדתם של המשיבים.

דיון והכרעה

5.

עשייתם התכנונית של מוסדות התכנון השונים, ובכללם הוועדה המקומית וועדת הערר, נתונה לפיקוח של שר הפנים (שאף הוא בבחינת "מוסד תכנון" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה) בסייגים הקבועים בהוראות הדין. שיקול דעתו של שר הפנים הוא רחב. הוא מופעל הן בבחינת טעמים שבתכנון ובמדיניות תכנון

הן "[ל]עניינים משפטיים שלדעתו מצדיקים סירוב לאשר תכנית, וטעמים של סמכות בכללם" (בג"ץ 5145/00 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חוף השרון נ' שר הפנים , פ"ד נז(2) 179, 237 (2003); בג"ץ 161/84 חברת ווינדמיל הוטל בע"מ נ' שר הפנים , פ"ד מב(1) 793, 796 (1988)). במתכונת זו הפעילה המשיבה 2 את סמכותה. עוד בשלב הראשוני סברה האחרונה כי התכנית אינה עולה בקנה אחד עם הוראות תמ"א 35, ובשל טעם זה נדרש מלכתחילה אישור השר לפי סעיף 109 לחוק. דפוס פעולה זה אין בו פגם, והוא אף מתחייב מהוראות הדין. גם הטענה בדבר חוסר הנמקה אינה בבחינת פגם היורד לשרש העניין, משהובהר כי הנימוקים הכתובים שנשלחו בצירוף להודעה בדבר אי אישור התכנית, הם אכן אלה שעמדו לפני המשיבה 2, ושימשו כמסד להחלטתה.

6.

מכאן לבחינת הנמקתה של המשיבה 2 לגופה; ותחילה לפרשנות הוראות תמ"א 35. כאן גם המקום להזכיר – נוכח טענות שנשמעו מצד חלק מבעלי הדין – כי בכל שאמור בפרשנות תכניות, שהן בבחינת דין, מסורה ההכרעה לבית המשפט (ע"א 8797/99 אנדרמן נ' ועדת הערר המחוזית לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, חיפה , פ"ד נו(2) 466, 475-474 (2002); עע"ם 5631/13 רשות הרישוי אילת נ' עמותת העצמאים באילת – לשכת המסחר , פסקה 9 (14.11.2013)). ייאמר מיד כי המתווה העקרוני שהציג שר הפנים בהתייחס לפרשנות הוראות תמ"א 35 מקובל עלינו. היישוב רמות השבים הוא יישוב כפרי, כהגדרתו באותה תכנית. לפי סעיף 8.1.1 לתמ"א 35, מוסד תכנון רשאי להפקיד תכנית הכוללת תוספת יחידות דיור ליישוב כפרי אם התכנית חלה לפחות על כל השטח המיועד לבינוי ביישוב. אין מחלוקת כי אין זה המצב בענייננו, ומכאן המסקנה כי לא ניתן להתיר תוספת יחידות דיור בגדרה של התכנית. העותרים והוועדה המקומית מבקשים למצוא מוצא בהוראת סעיף 7.1.2 לתמ"א 35 שנסבה על "מכלול כפרי מוגן" וזה לשונה:

7.1.2 מכלול כפרי מוגן

1.בתחום מכלול כפרי מוגן יישמר האופי הכפרי מבחינת היקפי הבנייה, מספר יח"ד, צפיפות, חזות כפרית, פיתוח החקלאות ועוד, ולא יחולו הוראות סעיף 7.1.1.

2.על אף האמור בס"ק 1 ניתן בתכנית לשנות את אופיו של מכלול כפרי מוגן באופן שישתלב במרקם העירוני בתנאים הבאים:

א.ייקבע אופיו העתידי של היישוב וצפי האוכלוסייה בו לתקופה שלא תפחת מ-20 שנה.

ב.על תכנית מתאר מחוזית יחולו הוראות סעיף 7.1.1.

ג.לא יחולו על היישוב הוראות סעיף 8.1.

להשקפתם, במקרה כזה אין תחולה להוראת סעיף 8.1. אין בידי לקבל עמדה זו. מוכן אני להניח, לצורך הדיון, כי יש תחולה בענייננו לסעיף משנה 1 של סעיף 7.1.2. אולם כדי להוציא את התכנית מתחולתה של הוראת סעיף 8.1, על התכנית ליפול בגדרו של סעיף משנה 2 של סעיף 7.1.2. דא עקא שבענייננו אין מדובר בתכנית המבקשת לשנות את אופיו של המכלול הכפרי המוגן תוך קביעת אופיו העתידי של היישוב וצפי האוכלוסייה שתדור בו לתקופה שלא תפחת מעשרים שנה. ממילא אין הוראת הסעיף מסייעת לעותרים להוציא את התכנית מגדרה של הוראת סעיף 8.1 לתמ"א 35.

7.

אולם בפי העותרים טענה נוספת שלפיה התכנית אינה מגדילה את מספר יחידות הדיור. טענה זו מבוססת על הנחתם, שעליה עמדנו, כי ניתן להגדיל את מספר יחידות הדיור במידה דומה לזו שאותה מציעה התכנית בדרך של חלוקת קרקע לפי תשריט באופן שיאפשר "שכפול" של מספר יחידות הדיור וזכויות הבנייה על המקרקעין. טענה זו – שהמשיבים מסתייגים ממנה נחרצות – עלתה לדיון בעע"ם 6937/11 הוועדה המקומית לתכנון ובניה דרום השרון נ' שטרית (19.2.2013) (להלן: עניין שטרית ), אך לא הוכרעה. להשקפתי, גם במקרה זה ההכרעה בטענה אינה נדרשת. זאת, שכן הטעם השני שעליו עמדה המשיבה 2 עומד על רגליו הוא גם בלא זיקה למחלוקת הפרשנית שנסבה על פרשנות הוראות תמ"א 35. המשיבה 2 מצאה כי בנסיבות הקונקרטיות שלפנינו תוספת יחידות דיור ביישוב כפרי במסגרת תכנון נקודתי אינה ראויה ואינה נכונה תכנונית, שכן יש לה השלכה ישירה על אופק התפתחותו של היישוב. לשיטתה, הבחינה צריכה להיעשות במסגרת תכנון כולל – המתבטא בתכנית שד/100/290 (להלן: התכנית החדשה ): תכנית שהוועדה המחוזית החליטה עוד ביום 4.6.2012 לפרסם בעניינה הודעות לפי סעיפים 77 ו-78 לחוק התכנון והבניה. כאן גם המקום להזכיר את גדר התערבותו של בית משפט זה בהחלטות תכנוניות: בית המשפט לא נועד לשמש כמוסד תכנון או כמוסד תכנון-על העומד מעל רשויות התכנון המוסמכות (עע"ם 9057/09 איגנר נ' בן נון , פסקה 17 (20.10.2010)); ואין הוא מעמיד את שיקול דעתו שלו תחת שיקול דעתן של רשויות אלה (עע"ם 2418/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז ירושלים , פסקה 9 (24.11.2005)). בהינתן אמות מידה אלו, גם אם נניח כי תתכן בנושא זה השקפה תכנונית לגיטימית אחרת (כפי שטוענת, למשל, הוועדה המקומית), אין בידנו לקבוע כי החלטת המשיבה 2 חורגת ממתחם הסבירות. ודוקו: קביעתנו זו מתוחמת לנסיבות הקונקרטיות שעליהן עמדנו ואין בה כדי לשלול תכנון נקודתי במקרה מתאים. במקרה שלפנינו, כאשר עומדת על הפרק הכרעה תכנונית באשר לאופיו של היישוב, אין בידינו לומר שהבחירה לקבל החלטות בדבר יחידות דיור נוספות במסגרת תכנון כולל שהוחל בהכנתו איננה סבירה. אכן, יש להצטער על פרק הזמן הממושך שחלף מאז החלטת הוועדה המחוזית בדבר הכנת תכנית. כפי שמציינים המשיבים, הוועדה המקומית טרם פרסמה הודעה לפי סעיף 77 לחוק על אף בקשות חוזרות של לשכת התכנון המחוזית (ראו גם עניין שטרית , פסקה 29). בדיון שלפנינו למדנו כי העיכובים חלו עקב בחירות וחילופי גברי אצל המשיבה 6. בשלב הנוכחי, לאחר בחירת מוסדות חדשים, בכוונת המשיבה 6 לזרז את הטיפול בהכנת התכנית מתוך הכרה בחשיבות הסדרת תכנון כולל ותוך הסתייגות נחרצת מנקיטת הליכים נקודתיים שעלולים לסכלו. הנחתי היא כי גם הוועדה המקומית תירתם להשלמת התכנון, בשים לב לעיכובים שחלו עד כה.

8.

גם בטענות אחרות שבעתירה לא מצאנו ממש.

9.

סיכומם של דברים: על פי אמות המידה המקובלות, לא הונחה עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטה שלא לאשר את התכנית. אנו דוחים אפוא את העתירה. העותרים יישאו בהוצאות המשיבים 4-1 בסך של 10,000 ש"ח. סכום זהה ישולם הן למשיבה 5 הן למשיב 6.