בג"ץ 6625/07 אוסאמה מחמד סלים שלבי נ. המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון

השופט ע' פוגלמן:

העותר מוחזק במעצר מינהלי, והוא עותר לבטל את צו המעצר ולשחררו.

1.

העותר, תושב סילת א-חרטייה, פעיל ג'יהאד איסלאמי פלסטיני (להלן: גא"פ ), כלוא מאז 25.2.04, תחילה כאסיר ולאחר מכן כעציר מינהלי. את עונש המאסר בן 22 חודש, ריצה העותר לאחר שהודה והורשע בחברות בהתאחדות בלתי מותרת. לאחר שהסתיימה תקופת מאסרו הוצא נגדו, בחודש נובמבר 2005, צו מעצר מינהלי. מעצרו המינהלי הוארך מעת לעת. העתירה נסבה על צו מעצר מינהלי שישי שהוצא נגד העותר ביום 15.5.07 ותקפו עד ליום 14.8.07.

יוער, במאמר מוסגר, כי במהלך מעצרו נחקר העותר פעמיים בחשד כי יצר קשר עם פעילי הגא"פ מחוץ לכתלי הכלא. העותר הכחיש את המיוחס לו ומסר כי אינו משתייך עוד לארגון זה.

צו המעצר המינהלי אושר על ידי בית המשפט הצבאי ב"קציעות" ביום 21.5.07, לאחר שהוצג לפניו המידע המודיעיני החסוי בעניינו של העותר. בית המשפט הצבאי (רס"ן אחסאן חלבי ) ציין בהחלטתו כי מהמידע שהוצג לפניו עולה כי העותר היה מעורב בפעילות ארגונית בכירה במסגרת הגא"פ באופן שיש בו לסכן את בטחון האזור, וכי המידע – אשר עודו רלבנטי – מלמד על הסכנה העתידית הנשקפת מן העותר. לפיכך, טעמי בטחון האזור מחייבים את מעצרו המינהלי של העותר. תקופת המעצר עומדת בדרישת הדין למידתיות. בית המשפט הוסיף כי מצא שלא די באמצעים חלופיים הפחותים בחומרתם ממעצר מינהלי כדי למנוע את הסכנה הנשקפת מן העצור. בהחלטתו, הוסיף את הדברים הבאים – אליהם מפנה בא כוחו המלומד של העותר: "יחד עם כל האמור, דומה בעיניי כי מתקרבים אנו למועד שממנו והלאה לא ניתן יהיה להצדיק את המשך מעצרו של המשיב על בסיס החומר הקיים בלבד."

ביום 18.6.07 דחה בית המשפט הצבאי לערעורים (אל"מ משה תירוש ) את ערעורו של העותר על המשך מעצרו המינהלי, וקבע – בדומה לערכאה הראשונה – כי למפקד האזור היה יסוד סביר להניח מטעמי בטחון החלטיים ועל סמך הערכת מסוכנות צופה פני עתיד כי בטחון האזור מחייב החזקתו של העותר במעצר מינהלי. בהתייחס להערתו האמורה של שופט בית המשפט הצבאי, קבע בית המשפט הצבאי לערעורים כך: "אנו רואים את הערתו של כב' השופט חלבי (בענין דיותו של החומר הקיים), כפי שצוטטה לעיל, ככללית, מופשטת ובלתי אופרטיבית ואין בה כדי לכבול את שיקול דעתו של המפקד הצבאי או של הערכאות, קמא וערעורים, אשר ידונו בצו מעצר חדש או בהארכה אם וכאשר ינתנו".

העתירה שלפנינו, אשר מכוונת לחוקיות צו המעצר המינהלי האמור, הוגשה רק ביום 31.7.07. משכך, על אף קביעתה המיידית של העתירה לדיון, מצויים אנו בסמוך לפקיעתו של צו המעצר המינהלי, אשר עתיד לפקוע בעוד כשבוע.

2.

העותר מבקש כי נורה על ביטולו של הצו הן בשל פגמים שנפלו – לטעמו – בהליכי צו המעצר הקודם, הן בשל טענתו כי נפגעה זכותו להליך הוגן והן בשל התארכות המעצר המינהלי לפרק זמן ממושך.

המדינה ביקשה כי העתירה תדחה על הסף, בשל השיהוי בהגשתה. לחלופין טענה כי נוכח התשתית המודיעינית העומדת בבסיס הצו, דין העתירה להדחות גם לגופה.

3.

בהסכמת בא כוח העותר, עיינו בחומר חסוי בדלתיים סגורות, והעלינו שאלות שונות בפני נציגי שירות הבטחון הכללי, עליהן נענינו בפירוט. מצאנו כי, חרף הקושי

המתלווה להמשך שלילת חירותו של העותר, אין עילה להתערב בקביעתו של המפקד הצבאי, כי העותר הינו פעיל בכיר בארגון הגא"פ ובהערכת גורמי הבטחון לפיה חזרתו לאזור מגוריו תהווה סכנה לבטחון האזור. על פי אמות המידה לביקורת שיפוטית במקרים כגון דא, לא מצאנו איפוא כי קיימת עילה להתערבותנו בתקפו של צו המעצר המינהלי.

טענות העותר המכוונות לפגמים בהליך המעצר הקודם, אינן צריכות הכרעה. עתירת העותר המתייחסת להליך המעצר המינהלי הקודם (בג"צ 4232/07) נדחתה עוד ביום 15.5.07. בהליך הנוכחי לא נפל כל פגם, והוא עומד על רגליו שלו.

גם בהערת בית המשפט הצבאי אותה הזכרנו, ובהתייחסות בית הדין הצבאי לערעורים אליה, אין כדי לשנות את התמונה.

כפי שנפסק, ככל שהמעצר המינהלי מתמשך, כך גובר משקל זכותו של העצור לממש את חירותו האישית אל מול משקלו של האינטרס הציבורי (בג"צ 11006/04 קאדרי נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון (לא פורסם, 13.12.04); בג"צ 1139/04 אל אחמר נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור הגדה המערבית (לא פורסם, 26.2.04); בג"צ 2233/07 פלוני נ' המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון (לא פורסם, 29.3.07)). עם פקיעת צו המעצר המינהלי, מתבצעת הערכה מחודשת של הנתונים לצורך הכרעה אם נדרשת הוצאתו של צו מעצר מינהלי נוסף.

במקרה דנן הודיע לנו המשיב על כוונתו לשקול הוצאת צו מעצר מינהלי נוסף עם פקיעתו של הצו הנוכחי. חזקה על המשיב כי ייתן את המשקל הראוי להתארכות המעצר המינהלי, מבלי שקיימת בענין זה קביעה אופרטיבית המגבילה אותו בהפעלת סמכותו זו, כפי שציין בית המשפט הצבאי לערעורים.

4.

אשר על כן, ובהעדר עילה להתערבותנו, החלטנו לדחות את העתירה.

משהחלטנו לדחות את העתירה לגופה, אין אנו נזקקים לטענת השיהוי שבפי המדינה (שלכאורה יש בה ממש).