בג"ץ 666/18 לית חודרוג נ. מדינת ישראל

השופט נ' סולברג :

1.

עתירה נגד החלטת בית המשפט הצבאי לערעורים (השופט סא"ל ר' עצמון ) בע"מ 3727/17 מיום 6.12.2017, בגדרה התקבל ערר התביעה הצבאית על החלטת בית המשפט הצבאי ביהודה (השופט סא"ל ש' כץ ) בתיק מס' 11502/17 מיום 13.11.2017, והוחלט להורות על מעצר העותר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

ביום 1.11.2017 הוגש כתב אישום נגד העותר, המייחס לו עבירות של קבלת רכב או חלק גנובים (סעיף 407י לחוק הפלילי הירדני (מס' 16), 1960), מסחר ברכב או בחלק גנובים (סעיף 407יא לחוק הפלילי הירדני), וקבלת נכסים שהושגו בפשע (סעיף 412(4) לחוק הפלילי הירדני). על-פי המתואר בכתב האישום, קיבל העותר לידיו במספר הזדמנויות קטנועים גנובים, ואחסנם בביתו. באחת הפעמים אף שילם העותר 3,000 ₪ תמורת קטנוע גנוב. בד בבד עם הגשת כתב האישום, התבקש בית המשפט הצבאי ביהודה להורות על מעצר העותר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

3.

בהחלטה שניתנה ביום 13.11.2017 קבע בית המשפט הצבאי ביהודה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העותר, וכי נשקפת ממנו מסוכנות רבה. כמו כן, עמד בית המשפט הצבאי ביהודה על הקושי שבפיקוח על העותר בשטחי איו"ש, ועל החשש מפני הימלטותו מן הדין. יחד עם זאת, זכותו של העותר לחירות, הערבויות שהציע, כמו גם מעצרם של שותפיו, אזרחים ישראלים, באיזוק אלקטרוני – כל אלו הביאו את בית המשפט הצבאי ביהודה להורות על שחרור העותר בתנאים, ובכפוף להפקדת ערבות כספית וערבות צד ג' של אזרח ישראלי. לבקשת ב"כ התביעה הצבאית, הורה בית המשפט הצבאי ביהודה על עיכוב ביצוע ההחלטה למשך 48 שעות. ביום 15.11.2017, הגישה התביעה הצבאית ערר על ההחלטה האמורה, ובו ביום, האריך בית המשפט הצבאי לערעורים את מעצרו של העותר עד למתן החלטה אחרת.

4.

ביום 16.11.2017 התקיים דיון בבית המשפט הצבאי לערעורים וב"כ הצדדים טענו לפניו בעניין הערר – זה בכה וזה בכה. ביום 6.12.2017 קיבל בית המשפט הצבאי לערעורים את ערר התביעה הצבאית וקבע כי המעשים המיוחסים לעותר, אשר בוצעו בסביבת מגוריו, באמצעות שיחות טלפון, ובמסגרת עבודתו במוסך; היכרותו עם גנבי כלי רכב; כמו גם הסיכון כי ימשיך לסחור בכלי רכב גנובים כאשר ישהה בביתו – אינם מאפשרים שחרור לחלופת מעצר. עוד נקבע כי למרות שבעבירות רכוש עסקינן, הרי שהישנות המעשים, גם השיטתיות, מקימים עילה למעצר 'ממש'. אשר על כן, הורה בית המשפט הצבאי לערעורים על מעצר העותר עד תום ההליכים.

מכאן העתירה שלפנ ַ י.

5.

לטענת העותר, שגה בית המשפט הצבאי לערעורים כאשר לא נתן משקל מספק לגילו הצעיר, לעברו הנקי, ולמעצרם באיזוק אלקטרוני של נאשמים נוספים, אשר נטלו חלק משמעותי יותר במעשי הגניבה. זאת ועוד, טוען העותר כי ההחלטה מיום 15.11.2017, בגדרה הוארך מעצרו עד להחלטה בערר, ניתנה שלא בנוכחותו, ולפיכך איננה חוקית (סעיף 51 לצו בדבר הוראת ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009 (להלן: הצו )).

6.

מנגד, טוען ב"כ המדינה כי יש לדחות את העתירה על הסף, בהעדר עילה להתערבות. לטענת ב"כ המדינה, שותפיו של העותר, אשר נעצרו באיזוק אלקטרוני, נטלו חלק רק באחד מן האישומים המיוחסים לו. כמו כן, היותו של העותר תושב איו"ש, והעדר אפשרות לאיזוק אלקטרוני בשטחי האזור, מגבירים את החשש מפני הימלטותו מן הדין. עוד נטען כי טענת ההפליה בין העותר לבין שותפיו היא טענה 'ערעורית', אשר מקומה איננו במסגרת של עתירה לבג"ץ. אשר לטענת העותר לגבי ההחלטה מיום 15.11.2017, אשר ניתנה שלא בנוכחותו, טוען ב"כ המדינה כי טענה זו לא הועלתה על-ידי ב"כ העותר בדיון שהתקיים ביום 16.11.2017, ולפיכך יש לראותו כמי שוויתר עליה. על כל פנים, נטען כי אין די בטענה מעין זו כדי להורות על שחרור העותר, וכי סעיף 45(ב) לצו מורה כי במה שנוגע למעצר, "סדרי הדין בערר, לרבות ענין נוכחות בעלי הדין, יהיו כפי שיורה השופט" . בית המשפט הצבאי לערעורים מוסמך אפוא להורות על מעצר 'ארעי', ללא נוכחות העציר, עד שניתן יהיה לקיים דיון במעמד הצדדים ולבחון את הערר לגופו.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בעתירה, על צרופותיה, ונתתי דעתי על תגובת ב"כ המדינה, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, איננו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית המשפט הצבאי לערעורים. זאת, בייחוד כאשר בהחלטות ביניים עסקינן, דוגמת החלטה על מעצר עד תום ההליכים (בג"ץ 6323/12 סלמאן נ' בית המשפט הצבאי לערעורים מחנה עופר , פסקה 7 (17.10.2012); בג"ץ 1466/12 דויכאת נ' בית המשפט הצבאי לערעורים , פסקה 3 (22.2.2012)). התערבותו של בית משפט זה בכגון דא תחומה אפוא לעניינים חריגים, שמתעורר בהם חשש לחריגה מסמכות, לפגיעה בכללי הצדק הטבעי, או לסטיה מהוראות החוק; וכאשר ישנה הצדקה להענקת סעד מן הצדק (בג"ץ 5877/08 ג'נידי נ' בית המשפט הצבאי לערעורים , פסקה 5 (13.7.2008)).

8.

בנדון דידן, טענותיו של העותר – על הפליה, על נסיבותיו האישיות, על היתכנותה של חלופת מעצר – הן טענות 'ערעוריות' במובהק. דומה כי אף אם היו נשמעות במסגרת של בקשת רשות ערר על החלטת מעצר של בית משפט 'אזרחי', לא היתה ניתנת רשות לערור לגביהן. קל וחומר שכך הוא, כאשר עניין לנו בהליך של מעין 'ערר שני' על החלטת בית המשפט הצבאי לערעורים, אשר כלל אינו מעוגן בדין (בג"ץ 6005/08 עאבד נ' בית המשפט הצבאי לערעורים , פסקה 3 (7.7.2008)). לא ראיתי מקום להכריע בטענה על אודות אי-חוקיות שנפלה בהחלטה מיום 15.11.2017. אכן, טענה זו לא נטענה בדיון שהתקיים ביום 16.11.2017, ואילו ההחלטה מושא העתירה שלפנַי ניתנה כדין, ולאחר דיון במעמד הצדדים. גם לא למותר לציין, כי אף אם יש ממש בדברי העותר, הרי ש "פגם שנפל בהליך מעצר... איננו חזות הכל, ואין הוא מביא בהכרח לשחרורו המיידי של נאשם" (בג"ץ 3687/10 חאג' נ' בית משפט הצבאי לערעורים בעופר , פסקה 8 (14.11.2010); השוו: בש"פ 8656/17 מדינת ישראל נ' אבו חאמד , פסקה 12 (15.11.2017)). אשר על כן, לא מצאתי טעם מבורר להתערב בהחלטת בית המשפט הצבאי לערעורים.

העתירה נדחית אפוא בזאת.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.