בג"ץ 6715/99 משה ציתיאת נ. בתיה קוצר

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' המשנה לנשיא וכב' השופטים ד' דורנר וי' טירקל) מיום 21.9.99, אשר לפיו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ה' גרסטל), ונקבע, כי פירוק השיתוף בבית המגורים בו מתגוררים הצדדים ייעשה על דרך של רישום הבנין כבית משותף - ולא על דרך מכירה.

1.העותרים והמשיבה הם בעלים משותפים של חלקת קרקע עליה בנוי בית מגורים בן שתי קומות ועליו ארבע דירות. העותר מס' 1, העותר מס' 4 והמשיבה מחזיקים, כל אחד, בדירה מארבע הדירות בבניין. העותרים 2 ו3- מחזיקים במשותף בדירה הרביעית. המשיבה הגישה בבית משפט השלום ברחובות (השופט ה. פיינשטיין ) בקשה לפירוק השיתוף בחלקה, בדרך של רישום הבנין כבית משותף, כאמור בהוראות סעיף 42 לחוק המקרקעין, התשכ"ט1969- ("חוק המקרקעין"). המשיבים התנגדו לכך וביקשו, כי השיתוף יעשה בדרך של מכירת החלקה וחלוקת הפדיון, כאמור בסעיף 40 לחוק המקרקעין. בית משפט השלום ברחובות נענה לבקשת המשיבה והורה על פירוק השיתוף בדרך של רישום החלקה כבית משותף. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור העותרים והפך את החלטתו של בית משפט השלום. המשיבה ביקשה לערער על פסק דינו של בית משפט השלום. רשות ערעור ניתנה.

2.בפסק דינו קבע בית המשפט העליון, כי אין חולקים עוד על כך שפירוק בדרך של רישום כבית משותף (מכח סעיף 42 לחוק המקרקעין) עדיף על פירוק בדרך של מכירה לפי סעיף 40 לחוק. עוד קבע בית המשפט, כי יש הצדקה להחיל את הסייגים החלים על חלוקה בעין, בשינויים המחוייבים, גם על רישום בניין כבית משותף. לעניין זה הוסיף בית המשפט, כי לבית המשפט שיקול דעת רחב בבואו לדון בפירוק שיתוף בדרך של רישום הבניין כבית משותף, והוא רשאי לשקול גם שיקולים אחרים (מעבר לשיקולים המנויים בסעיף 40 לחוק) שיש בהם כדי למנוע את פירוק השיתוף. לעניין זה, קבע בית המשפט, כי טענתם של העותרים כאילו ייגרם להם "הפסד ניכר" (כלשון סעיף 40) לא הוכחה, וכולה נתלית על תכניות מתאר העשויות לחול על המבנה. בהקשר זה הסתמך בית המשפט גם על פסק הדין ברע"א 1017/97 רידלביץ נ' מודעי , טרם פורסם. בהתייחסו למעמדם של העותרים 2 ו - 3, קבע בית המשפט, כי הללו מחזיקים ממילא במשותף באחת הדירות, כך שרישום החלקה כבית משותף ורישום הדירה בה הם מחזיקים על שם שניהם לא ישנה דבר לגביהם. עוד הוסיף בית המשפט, כי הרשות בידי עותרים אלה לפרק את השיתוף ביניהם - אם ימצאו לנכון לעשות כן.

3.עיקר טענתם של העותרים הוא נגד הקביעה, כי פירוק השיתוף על דרך של רישום החלקה כבית משותף לא יסב "הפסד ניכר". לטענתם "אחוזי בניה" הם בעלי ערך כלכלי ובית המשפט העליון שגה בקבעו, כי אין בהווה זכויות בניה בלתי מנוצלות בחלקה. עוד טוענים העותרים, כי בית המשפט העליון שגה בסרבו לקבוע, כי לזכויות הבניה שווי ניכר, אפילו לא הובאו ראיות ספציפיות לעניין זה. לשיטתם של העותרים, אך מובן הוא, כי זכויות הבניה הן בעלות שווי. עוד טוענים העותרים נגד ההחלטה להורות על רישום בית משותף, שתותיר שניים מהם בעלים במשותף באותה יחידת דיור. לטענתם - בחריגה משורת הלכות, לפיה פירוק שיתוף יקנה בעלות נפרדת לכל אחד מן הבעלים. העותרים מוסיפים וטוענים, כי בית המשפט לא נתן משקל הולם לתלונותיה של המשיבה אודות יחסי השכנות הגרועים בינה לעותרים: יחסים שלשיטת העותרים יש בהם להצדיק את פירוק השיתוף בדרך של מכירה.

4.לאחר שעיינתי בפסק הדין נשוא העתירה ובעתירה עצמה, החלטתי לדחות את העתירה לדיון נוסף. לאמיתו של דבר, מתמקדות טענות העותרים בקביעות עובדתיות : בין באשר לקיום זכויות בניה ולשוויין ובין באשר ליחסי המשיבה עם העותרים. טענות מעין אלו אינן טענות לדיון נוסף, שהרי "דיון נוסף אינו ערעור נוסף" (וראו: דנ"א 3940/97 קליין ליאור, קטין נ' ד"ר מלינה קנר , לא פורסם). גם טענתם הנוספת של העותרים, כנגד רישום החלקה כבית משותף תוך הותרת שניים מהם כבעלים משותפים באחת הדירות אינה מצמיחה עילה לקיומו של דיון נוסף. בית המשפט נימק את קביעתו לעניין זה בנסיבות המקרה כאן - ובהתחשב בעובדה שעותרים אלה מחזיקים ממילא בדירת מגורים במשותף. אפילו נגזור מקביעה פרטנית זו עיקרון כללי כלשהו (ואיני מוצא מקום להידרש לעניין זה), אין לומר, כי עצם קיומה של קביעה כאמור מקים, מניה וביה, עילה לקיומו של דיון נוסף. שהרי:

"לא די בחשיבות או בקשיות או בחידוש בהלכה, כדי להיענות לבקשה לדיון נוסף ...הבקשה לדיון נוסף נבחנת במבחן כפול, בחינת הבסיס הלכאורי של הטענה ובחינת הבסיס הקונקרטי... דרושים, איפוא, שני תנאים מצטברים כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף: האחד, חשיבותה, קשיותה וחידושה של ההלכה או עמידתה בסתירה להלכה קודמת, והאחר, הצדקה עניינית לשוב ולהביא את הענין לדיון נוסף (ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), 1995) עמ' 871); כן ראה דנג"צ 4757/93 פרייברג ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' , פ"ד מז (5) 359)." (דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום נ' מדינת ישראל , לא פורסם)

בעניין שבפנינו, לא נמצאה ההצדקה העניינית האמורה, וגם מטעם זה דין העתירה להידחות.