דנ"א 3940/97 קליין ליאור (קטין) נ. ק

1.

בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 2506/95, שניתן ביום 30.4.97 בהרכב השופטים: ת' אור, י' טירקל ו-ד' ביניש.

2.

העותרים הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה לפיצויים. ביסוד התובענה עמדה טענת העותרים, כי משיבה מס' 1, היא רופאת המשפחה שטיפלה בעותר מס' 1, התרשלה בטיפול רפואי שניתן לעותר מס' 1, וחבה, על כן, בפיצוי בשל נזקיו. טענתם היתה, כי משך הטיפול האנטיביוטי שקבעה וכן הפסקתו של הטיפול לאחר זמן קצר (בשל הופעת פריחה) היו מעשים רשלניים, שגרמו עובדתית ומשפטית לנזקיו של העותר מס' 1. בית המשפט המחוזי, בפסק דינו, דחה את התובענה. בית המשפט קבע, כי משיבה מס' 1 הורתה לעותר ליטול אנטיביוטיקה במשך עשרה ימים ולא שלושה כפי שטענה עותרת מס' 2, ועל כן שלא התרשלה בטיפול זה. כן קבע בית המשפט, כי ההחלטה להפסיק את נטילת האנטיביוטיקה עם הופעת הפריחה, היתה סבירה אף היא. בית המשפט מתח ביקורת על אי ניהול תקין של רישום על ידי המשיבה מס' 1, אולם סבר, כי המשיבים הרימו את נטל ההוכחה שרבץ עליהם בהיעדר רישום תקין כאמור. בית המשפט אף הביע ספק באשר לקיומו של הקשר הסיבתי בין ההתרשלות שיוחסה למשיבה מס' 1 (שכאמור, לא נקבעה כמוכחת בפסק הדין) לבין נזקיו של העותר מס' 1. על כן נדחתה התובענה.

3.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 2506/95). הערעור נדחה. בית המשפט קבע, כי אין הוא מוצא להתערב בהכרעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, לפיה יש לאמץ את גירסת המשיבים לעניין הנחיית הטיפול הראשונה של משיבה מס' 1. כך, קבע בית המשפט, עומדת על כנה הקביעה העובדתית כי אכן ניתן טיפול אנטיביוטי למשך עשרה ימים, כאשר הפסקת נטילת התרופה, כעבור שלושה ימים היתה על דעת האם (העותרת מס' 2) ולא בהוראת משיבה מס' 1. על כן נקבע, כי אכן לא התרשלה משיבה מס' 1 בטיפול הראשוני שנקטה. בית המשפט הוסיף, כי אין מקום לקבל את טענת העותרים, לפיה

התרשלה המשיבה מס' 1 באי נטילת משטח גרון, שכן בדיקה מעין זו התאימה ממילא לטיפול שננקט על ידי משיבה מס' 1. בית המשפט דחה גם את טענת ההתרשלות השניה של העותרים, על פיה לא היה מקום להפסקת הטיפול, למרות הופעת סימני הפריחה. בית המשפט הוסיף, כי כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, היתה "רשלנות רישומית" בעצם אי הרישום של הטיפול שהומלץ על ידי המשיבה מס' 1, אולם קבע אף הוא, כי המשיבים הרימו את נטל הראיה הנובע מכך. מטעמים אלה נדחה הערעור, מבלי לנקוט עמדה בסוגיית הקשר הסיבתי ואיבחונה המדוייק של מחלת העותר מס' 1.

4.

בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה. טוענים העותרים, ראשית , כי משעה שלא היו רישומים מספיקים בגליון הרפואי של העותר מס' 1, לא רק שהיתה התרשלות רבתי אלא שיש לראות בכך אחריות מוחלטת של הרופא. עיגון לכך מוצאים העותרים, בסעיפים 17 ו28-(ג) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו1996-; שנית , כי גם אם המדובר בהעברת נטל ההוכחה עקב ה"רשלנות הרישומית", הרי שמדובר בנטל השכנוע ולא בנטל הבאת הראיות. על כן, אליבא דעותרים, ברי כי נטל השכנוע, להבדיל מנטל הבאת הראיות, לא הורם על ידי המשיבים במקרה דנן. העותרים מדגישים, כי באי ניהול רישום מלא כנדרש, גרמה משיבה מס' 1 "נזק ראייתי" לתביעתם של העותרים וגם מטעם זה, דין העתירה להתקבל;

שלישית , מדגישים בבקשתם העותרים, את ההתרשלות שהיתה באי מתן הוראות מספקות לעותרים, באי פיקוח ומעקב ובפרקטיקה השגויה - לטענתם - על פיה נהגה משיבה מס' 1. לטענתם, לא נבחנה התרשלות זו כפי המקובל ותחת זאת, ביכר בית המשפט לבחון את מידת האשם של העותרת מס' 2, היא אימו של העותר מס' 1. כך, בייחוד לאור אי טענת "אשם תורם" בכתבי הטענות של המשיבים; רביעית , כי במקרה דנן היתה הפרת חובה חקוקה, על יסוד תקנות הרופאים (מתן מירשם), התשמ"א1981-; חמישית , כי המשיבים והעותרת מס' 2 גרמו, למעשה, לנזק אחד שאינו ניתן להפרדה ועל כן, שיקולי מדיניות מחייבים, כי לא רק העותרים ישאו באחריות אלא גם המשיבים; ששית , כי נתקיים במקרה דנן קשר סיבתי ומכל מקום, כי היה מקום לדון ולהכריע בעניין זה.

5.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. אכן, עיון במרבית טענותיהם של העותרים אינו מגלה עילה שיש בה כדי לבסס דיון נוסף, כאמור בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. כבר נפסק, כי הליך של דיון נוסף אינו ערעור נוסף (ראה: דנ"א 4899/97 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם); דנ"א 3067/97 חביב אלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). על כן, ככל שהדברים אמורים בשאלת ההתרשלות, הקשר הסיבתי, בהפרת החובה חקוקה ושאלת הנזק שאינו ניתן להפרדה, אין עילה לקיומו של דיון נוסף, שכן אין בהן אלא השגה וערעור שני על הכרעתו של בית המשפט בדרך של דיון נוסף, ועל כן - ומבלי להביע בהן כל עמדה לגופן - אין בהן עילה כאמור. אשר לטענות בדבר קיומה של אחריות מוחלטת בחוק זכויות החולה, התשנ"ו1996-, או בדבר העברת נטל השכנוע - להבדיל מנטל הבאת הראיות - גם בהן, לא מצאתי בנסיבות המקרה משום עילה לקיומו של דיון נוסף. מבלי לנקוט עמדה בסוגיות אלה לגופן, ברי, כי ככל שהדברים אמורים בהרמת הנטל הראייתי, עמדו המשיבים בנטל זה

אליבא דכל שופטי ההרכב, תוך ההדגשה כי אכן רבץ נטל כבד בעניין זה על המשיבים. על כן, אין אני מוצא עילה לדון בשאלה עובדתית זו שנית, על דרך של קיום דיון נוסף. הוא הדין לעניין פרשנותו של חוק זכויות החולה, התשנ"ו1996- והשפעתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו על פרשנות הדין בכל האמור לגבי "רשלנות רישומית". טענות אלה נטענו בשפה רפה, ולא מצאו ביטויין כנדרש בכתבי הטענות ובפסק דינו של בית משפט זה בערעור האזרחי. על כן, ומבלי להביע עמדה בסוגיות אלה לגופן, לא מצאתי בהן בנסיבות העניין משום עילה לקיומו של דיון נוסף ועל כן, דין העתירה להידחות.

העותרים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 3,000 ש"ח.