רע"א 4626/00זהבה לופו נ. בנק איגוד בע"מ

1.העותרת והמשיב מס' 2 (להלן: "הבעל", הבעל נטל חלק בכל ההליכים שקדמו לעתירה. העותרת לא ציינה אותו כמשיב, אך דינו כדין משיב, בהתאם להוראות תקנה 2 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד1984-) הם בני זוג. בבעלותם חלקת קרקע עליה ממוקם ביתם. בשנת 1988 רשם הבעל משכנתא על החלקה - להבטחת חבותו לבנק, המשיב מס' 1 (להלן: "הבנק"). גם חתימת העותרת מופיעה על שטרי המשכנתא. החתימות אושרו על ידי עורך דין, בהתאם להוראות תקנה 16 (א) לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תשכ"ט1969-. באישור עורך הדין נכתב כי העותרת והבעל חתמו על שטרי המשכנתא לאחר שהוסברה להם מהות העיסקה. הבעל נקלע לקשיים. הבנק ביקש לממש את המשכנתא. לאחר שהבנק החל בהליכים למימוש המשכנתא פנתה העותרת בהמרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו וביקשה כי יכריז על בטלות המשכנתא - ולמצער על בטלותה ביחס לחלקה בנכס. לטענתה חתמה על מסמכי המשכנתא בהיסח הדעת, לאחר שבעלה הטעה אותה באשר למהותם. העותרת הוסיפה וטענה, כי לא חתמה כלל בפני עורך דין, וממילא לא הועמדה על מהות החתימה. טענתה נתמכה על ידי הבעל שטען, כי אכן החתים את העותרת על טפסי המשכנתא ורק לאחר מכן הביא את מסמכי המשכנתא לאישור על ידי עורך דין - שלא היה עד לחתימת העותרת.

2.בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא א' גורן) העדיף את עדותם של העותרת ובעלה על פני עדותו של עורך הדין שאישר את החתימות והעיד כי מעודו לא אישר חתימה בלא שהחותם התייצב בפניו. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי התרשם כי שהעותרת לא היתה חותמת על מסמך כה מהותי שאין בו אלא כדי לחייבה בלא להיוועץ בדודתה, עורכת הדין (המייצגת אותה גם בהליך הנוכחי). לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי אף שחתימת העותרת מופיעה על מסמכי המשכנתא הרי "לא נעשה דבר" וחתימתה אינה מחייבת אותה.

3.הבנק ערער על פסק דין זה. במהלך הדיון בערעור ביקשה העותרת להגיש ראיות חדשות, לפיהן לא חתמה כלל על מסמכי המשכנתא והבעל הוא שזייף את חתימתה. לעניין זה ביקשה להגיש חוות דעת גרפולוג והעתק תלונה שהגישה למשטרה בעניין זה. בית המשפט העליון (כב' השופטים א' מצא, ד' דורנר וי' טירקל) דחה את הבקשה בקבעו, כי לא היה דבר שמנע מן העותרת לעורר את טענת הזיוף בבית המשפט המחוזי וכי טענותיה הנוכחיות סותרות את עמדתה המקורית. בית המשפט הציע לעותרת להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, אך היא סרבה לכך.

4.בית המשפט העליון (כב' השופטים ד' דורנר, י' טירקל וד' ביניש) קיבל את ערעורו של הבנק. בהתייחסו לפסק דינו של בית המשפט המחוזי קבע בית המשפט העליון, כי השיקולים שבהגיון עליהם הסתמך בית המשפט המחוזי בקביעותיו אינם יכולים לעמוד: ההנחה לפיה אין זה סביר כי אשה תשעבד את נכסיה לטובת חובו של בעלה, מתעלמת ממערך יחסי השיתוף שבין בני זוג: השיתוף בנכסים ובזכויות מוביל גם לשיתוף בחבויות והצלחת עסקיו של הבעל משמעה גם רווחתה של העותרת ורווחת ילדיהם של בני הזוג. דחיית עדותו של עורך הדין שאישר את החתימה משמעה קביעה כי הלה עבר עבירות אתיות חמורות - וכל זאת בלא שהוצג מניע לפעולות מעין אלו. בית המשפט הוסיף וקבע, כי גירסת "היסח הדעת" אינה יכולה לעמוד גם מן הטעם שהעותרת, שהיא בעלת השכלה תיכונית ומודעת למשמעותה של חתימה, חתמה ארבעים ושתיים פעמים ואין זה סביר להניח כי חתימה חוזרת ונשנית זו נעשתה בהיסח הדעת. בית המשפט הוסיף וציין, כי היקפה של טענת "לא נעשה דבר" ( non est factum ) צומצם מאד באנגליה ובארץ לא נכללה כלל בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-. בהתייחסו לטענת העותרת כאילו חב כלפיה הבנק חובת גילוי באשר לטיב ההתחייבות עליה חתמה, קבע בית המשפט, כי עד לחקיקת חוק הבנקאות (שירות ללקוח)

(תיקון מס' 2), התשנ"ה1994-) לא חלה על הבנק חובת גילוי כלפי ערב וכי גם התיקון האמור לא הביא לשינוי ההלכה ביחס למי שחתם על ערבות קודם לחקיקתו. בשולי הדברים הוסיף בית המשפט, כי העותרת לא נזקקה להסבר ומשנקבע כי חתמה על המשכנתא בפני עורך דין שהסביר לה את טיב התחייבותה די היה בכך כדי למצות את חובת ההסבר.

5.בעתירה שבפני חוזרת העותרת על טענותיה לפיהן נקט הבעל דרכי רמיה על מנת להביא לשיעבוד חלקה בנכס. לטענתה לא היה מקום לכך שבית המשפט העליון יתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין זה. עצם ההתערבות מהווה, לשיטתה, חריגה מהלכה קיימת. בהתייחסה לבקשתה להבאת ראיות נוספות, היא טוענת, כי החלה לחשוד בכך שחתימתה זויפה רק לאחר שנושים התדפקו על דלתה וביקשו לגבות שיקים שנחזו כחתומים על ידה. ולפיכך לא נפל כל פגם בהעלאת הטענות בעניין זה רק בשלב הערעור. עוד טוענת העותרת, כי על בית המשפט לקבוע הלכה ברורה המשנה את ההלכה שנקבעה בפסקי הדין בע"א 13004/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ

נ' אלן ליפרט , פ"ד מז (3) 309 ובע"א 1507/92 בנק המזרחי

נ' ציגלר , פ"ד מט (1) 369 ולקבוע, כי דין ערב כדין "לקוח" - לעניין חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א1981- - גם בטרם הוחק (חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון מס' 2), התשנ"ד1994-. העותרת מוסיפה וטוענת, כי שומה על בית המשפט להרחיב את היקפה של חובת הגילוי כלפי ערב ולהטיל על הבנק גם חובה להעמיד לרשות הערב ייעוץ משפטי עצמאי (על חשבון הבנק), בטרם יחתום על ערבות. לעניין זה נסמכת העותרת על פסיקה בריטית.

6.הבנק מתנגד לקיום דיון נוסף. לטענתו לא נתקיימו בעתירה העילות לקיום דיון נוסף: התערבותו של בית המשפט העליון בממצאיו של בית המשפט המחוזי התייחסה לממצאים שיסודם בהגיון הדברים - ולא לממצאים המושתתים על התרשמות, בכך אין רבותא; ההתייחסות לחובת הגילוי כלפי האשה כערבה נעשתה במסגרת ההלכה הקיימת והעובדה שבית המשפט העליון לא חידש הלכה כרצון העותרת אינה מקימה עילה לדיון נוסף.

7.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות. לפי סעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- :

"נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף."

העתירה שבפני אינה באה בגדרן של אחת החלופות המנויות בסעיף. העובדה שבית המשפט העליון בחר להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי אינה עומדת בסתירה להלכה הקיימת. סמכותה של ערכאת ערעור להתערב בקביעות ובממצאים שנקבעו על ידי ערכאה ראשונה מוכרת במשפטנו זה מכבר והנסיבות בהן תתאפשר התערבות מעין זו נדונו לא פעם (וראו, לדוגמא: ע"א 260/82 סלומון נ'. אמונה , פ"ד לח(4) 253, 257 ; ע"א 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(2) 690, 696; ע"א 212/89 גפן נ' לובצקי , פ"ד מה(4) 256, 261; ע"א 24/64 דוכנה נ' ברויר , פ"ד יח(2) 501, 503; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש' לוין), עמ' 856-857). בית המשפט העליון לא חרג מגבולותיהם של המבחנים הנוהגים לעניין זה והחלטתו להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי נעשתה בדלת אמותיהם. הטענה כי לא היה צידוק להתערבות מעין זו בנסיבות המקרה היא בבסיסה טענת ערעור. והרי: "דיון נוסף אינו ערעור נוסף" (דנ"א 3940/97 קליין ליאור, קטין נ' ד"ר מלינה קנר , לא פורסם; דנג"ץ 8479/99 התאחדות ענף הקולנוע בישראל

נ' הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו , לא פורסם).

8.גם העובדה שבית המשפט העליון לא פסק הלכה חדשה בסוגיית מעמדו של ערב, כפי שנתבקש על ידי העותרת, אינה מקימה עילה לדיון נוסף. "הרצון לקיים דיון ועיון נוספים... אין די בו אם לא הונחה התשתית הנדרשת על פי דין, היינו, אם לא נוצרה הלכה שאחד מסממניה הוא מבין אלה המנויים בסעיף 30(ב)" (ראו: דנג"ץ 2751/94 לשכה אחרת נ' שר החוץ , פ"ד מח (5) 548,543). הדיון הנוסף מתייחס להלכה שנפסקה - ולא לטענה שהועלתה ולא נתקבלה (וראו: דנ"פ 4874/99 יוסף מ. חכמי נ' מדינת ישראל , לא פורסם; דנג"ץ 7070/99 אקקי פרטיה נ' שר הפנים , לא פורסם).

העתירה נדחית איפוא. ממילא בטל גם צו עיכוב הביצוע הארעי שניתן במסגרתה. העותרת תישא בשכר טרחת עורך דינו של הבנק בסך 10,000 ש"ח.