ע"א 6163/99 מדינת ישראל נ. רועי סלמה

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופטים ט' שטרסברג-כהן, י' אנגלרד ומ' אילן) בע"א 3881/98, רע"א 3415/98, מיום 29.8.99.

1.עניינו של ההליך בסופה עזה שהשתוללה באיזור ראשון לציון ביום 14.2.88 ואשר במהלכה העיפה הרוח (שהגיעה למהירות של כ- 150 ק"מ) פרגולה (שהוקמה ללא רשיון) מגגו של בנין רב קומות והנחיתה אותה בחצר בית ספר סמוך, שם שהו אותה עת תלמידים שהיו בהפסקה. התלמידים שנפגעו והוריהם (המשיבים 1-9) תבעו את בעלת הדירה (המשיבה 10), את עירית ראשון לציון (המשיבה 11) את בעליה הקודמים של דירת הגג, שהתקינו את הפרגולה (המשיבים 12-13), ואת מדינת ישראל, כמי שהופקדה על שלומם של התלמידים בעת שהייתם בבית הספר.

2.בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' פלפל) דחה את התביעה בהתייחס למשיבים 10 ו12-13-, בקבעו, כי נוכח עוצמת הרוח אותו יום לא היה ניתן למנוע את נפילת הפרגולה - אפילו ננקטו כל אמצעי הזהירות הסבירים. כן דחה גם את התביעה בהתייחס למשיבה 11, בקבעו, כי לא ניתן היה לגלות ולמנוע באמצעים סבירים את הקמתה של הפרגולה, שהותקנה בחלק מדירת מגורים על גגו של בנין רב קומות. עם זאת, קבע בית המשפט, כי בהתחשב בעובדה שאותו יום שרר מזג אויר כה סוער, שבעטיו נפלו עצים, עמודי אנטנות ודודי שמש, הרי מבחן הצפיות והשכל הישר, בנוסף לאירועי אותו יום, חייבו את מנהל בית הספר לצפות את הסכנות הנבעות מכך ולמנוע מן התלמידים לצאת לחצר בית הספר. משום כך , הטיל את האחריות לנזקי המשיבים 1-9 על העותרת.

3.העותרת והמשיבים 1-9 ערערו על פסק דין זה. בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים, באמצו את קביעותיו של בית המשפט המחוזי, הן באשר לניתוק הקשר הסיבתי בין מעשיהם ומחדליהם של המשיבים 10 ו12-13- להינתקות הפרגולה ולנפילתה, והן באשר לאי-הפרתה של חובת הזהירות על ידי המשיבה 11 (לענייין זה הוסיף בית המשפט העליון, כי אפילו היתה משיבה זו מגלה את חריגת הבניה ואוכפת את הקמת הפרגולה בהתאם לתקן - לא היה בכך די. שכן התקן מתייחס לעמידה ברוחות הנופלות בעוצמתן באופן משמעותי מן הרוחות שנשבו אותו יום). בהתייחסו לאחריותה של העותרת, אימץ בית המשפט העליון את קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי.

4.בעתירה שבפני טוענת העותרת, כי לפסק הדין נודעת חשיבות עקרונית ומכרעת, בכל הנוגע לאחריותם של מורים כלפי תלמידיהם, בקבעו חובת זהירות קונקרטית העולה כדי אחריות מוחלטת. שכן משמעה הוא חיובם של מורים ומנהלים לבדוק היטב את מצב המבנים הסובבים את בתי הספר ולמנוע מתלמידיהם לצאת לחצר בית הספר בימי חורף, שמא תפרוץ רוח פתאומית. לשיטתה של העותרת, יציאת תלמידים להפסקה ביום חורף, שלא ידוע למי מצוות בית הספר על סכנה מיוחדת הגלומה בו, מהווה סיכון יום-יומי המתממש אך במקרים נדירים, והטלת חבות בגינו עלולה לשבש את מהלך החיים התקינים בבית הספר. מן הטעמים הללו , טוענת העותרת, ראוי, כי קביעתו של בית המשפט העליון תעמוד לבחינה נוספת, נוכח שיקולי המדיניות הנוגעים בדבר.

5.המשיבים מתנגדים לקיומו של דיון נוסף. לטענתם, לא קבע פסק הדין הלכות חדשות אלא החיל הלכות ותיקות ומושרשות על הסיטואציה שבפניו, על בסיס קביעות עובדתיות שנקבעו בבית המשפט המחוזי. לטענתם בקשת העותרת היא, למעשה, לקיים ערעור נוסף, ולא לכך נועד הליך זה.

6.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות. סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- קובע, כי נשיא בית המשפט העליון רשאי להיענות לעתירה לקיום דיון נוסף:

"אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש... מקום לדיון נוסף . ."

העותרת אינה טוענת, כי פסק הדין קבע הלכה חדשה בדיני הנזיקין. היא אינה כופרת (ומן הסתם אינה יכולה לכפור) בקיומה של חובת זהירות מושגית של מורים ומנהלים כלפי תלמידיהם. טענתה מופנית, למעשה, אך ורק כנגד קביעותיו של בית המשפט העליון (שאימץ, לעניין זה, את קביעותיו של בית המשפט המחוזי) באשר לקיומם של היסודות המקימים חובת זהירות קונקרטית בסיטואציה נשוא העתירה. קביעות אלו אינן אלא יישום הלכות קיימות ומבוססות (וראו: ע"א 145/80 ועקנין

נ' עירית בית שמש , פ"ד לז (1) 113, 127, 131) על נסיבות המקרה כאן. אפשר שדעת העותרת אינה נוחה מקביעות אלו, אולם טענותיה לעניין זה אינן חורגות מגדרן של טענות ערעור. ובהקשר זה שב בית המשפט וקבע, כי דיון נוסף אינו ערעור נוסף (וראו, לדוגמא: דנ"א 3940/97 ליאור קליין, קטין , נ' ד"ר מלינה קנר , לא פורסם).

העתירה נדחית איפוא. העותרת תישא בהוצאות כל אחת מקבוצות המשיבים (1-9,10,11,12-13) בסך 3,000 ש"ח.