רע"א 6654/00 עמוס רומנו נ. מדינת ישראל

בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (כב' השופטים י' זמיר, ד' ביניש וא' פרוקצ'יה) ברע"פ 9140/99.

1.סימן י"ב לפרק ז לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין") עוסק ב"משחקים אסורים, הגרלות והימורים". סעיף 224 לחוק העונשין מגדיר "משחק אסור" כ -

"משחק שבו עשוי אדם לזכות בכסף, בשווה כסף או בטובת הנאה לפי תוצאות המשחק, והתוצאות תלויות בגורל יותר מאשר בהבנה או ביכולת."

העותרים מפעילים מועדון משחקים בו מוצבות, בין היתר, מכונות הימורים שההימור בהן הוא על "נקודות". המשתתף רוכש בכסף כמות מסויימת של נקודות. הוא "מהמר" על נקודות אלו באחת המכונות. "זכייה" מקנה לו נקודות נוספות - המאפשרות לו להמשיך ולשחק. הנקודות אינן ניתנות להמרה חוזרת בכסף - הזוכה רשאי להמשיך ולשחק בהן לאלתר, או לקבל זיכוי שיאפשר לו לשוב ולשחק - עד שיפסיד את כל הנקודות שבידו.

2.כנגד העותרים הוגש כתב אישום המייחס לעותר מס' 1 עבירה של ניהול והחזקה של מקום משחקים אסורים (בניגוד לסעיף 228 לחוק העונשין) ולעותר מס' 2 - עבירה של ניהול והחזקה של מקום משחקים אסורים (בניגוד לסעיף 225 לחוק העונשין). בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ר' גרינברג) זיכה את העותרים, בקבעו, כי הזכיה בנקודות אינה "שווה כסף" או "טובת הנאה", אלא גימיק שנועד להוסיף מימד של תחרותיות ומאומה לא מעבר לכך. שכן כל שנקודות אלו מקנות הוא הזכות להמשיך ולשחק - עד שיכלו הנקודות. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים ד' ברלינר, א' בייזר וז' המר) קיבל את ערעורה של המשיבה. בפסק דינו קבע בית המשפט, כי הנקודות באות בגדרם של "שווה כסף או טובת הנאה." : הן מקנות למקבלן אותה טובת הנאה לה היה זוכה אילו רכש נקודות בכסף. עוד קבע בית המשפט, כי העובדה שהמהמר אינו זוכה בכסף ממש אינה שוללת בהכרח את החשש להתמכרות.

3.העותרים ביקשו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהסכמת המשיבה ניתנה רשות ערעור באשר לשאלה האם שיטת המשחק במועדונם של העותרים עולה כדי "משחק אסור". הערעור נדחה. דעת הרוב (כב' השופט י' זמיר, עמו הסכימה כב' השופטת ד' ביניש) היתה כי הנקודות הן אכן "שווה כסף" ולמצער - הן מקנות "טובת הנאה" ולפיכך מהווים המשחקים במועדון "משחק אסור" - כלשון ההגדרה שבסעיף 224 לחוק העונשין. בהתייחס לתכלית הוראותיו של סימן י"ב לפרק ז' לחוק העונשין נקבע בדעת הרוב, כי החוק נועד למנוע את סכנת ההתמכרות והשלכותיה וכי המשחקים שמנהלים העותרים עלולים לעורר התמכרות וככאלו - נוגדים את תכלית החוק. שופטת המיעוט (כב' השופטת א' פרוקצ'יה) סברה, כי הגם ש"פרשנות מילולית-טכנית" תביא להכרה בנקודות כ"שווה כסף" או "טובת הנאה" הרי אין לומר, כי חוק העונשין נועד כנגד המשחקים שמנהלים העותרים: הללו אינם מניבים תמורה ממשית וממילא אינם מעודדים התמכרות ועיקר משיכתם הוא בהנאה ובמתח שהם מסבים לשחקנים - כאשר הגמול הוא שולי.

4.בעתירה שבפני טוענים העותרים, כי פסק הדין שניתן עומד בסתירה להלכה הפסוקה באשר להגדרתם של משחקים אסורים (לשיטתם של העותרים: בג"ץ 131/65 סביצקי נ' שר האוצר , פ"ד יט (2) 369, 376; ע"פ 328/72 עבאס נ' מדינת ישראל , פ"ד כז (2) 94, 97; ובג"ץ 696/80 צדוק נ' מפקד המשטרה, מחוז הנגב , פ"ד לה (2) 281, 283), כי שיטת הפרשנות אותה נקט הרוב עומדת בסתירה לדרך הפרשנות הקבועה בסעיף 34כא לחוק העונשין, כי עמדתו של הרוב היא שגויה ומרחיבה יתר על הנדרש - עד כדי פגיעה שלא לצורך בחופש העיסוק. לטענתם של העותרים מעורר פסק הדין שאלות נכבדות הנוגעות לשימת הגבלות על חירות הפרט ולפרשנותן של הוראות חוק פטרנליסטיות המונעות אף ממי שחפץ בכך להמר - בפרט כאשר בפועל מוענקים היתרי הגרלה כדבר שבשיגרה. העותרים מוסיפים וטוענים, כי תוצאות פסק הדין הן קשות: הן מקפחות את פרנסתם, מונעות את המשך קיומו של עסק שפעל עד כה ברשיון ומפלות בינם לבין גופים רבים ושונים הזוכים להיתר כדין לניהול הגרלות ותחרויות.

5.לאחר שבחנתי את פסק הדין נשוא העתירה ואת העתירה, הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות. סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- קובע, כי:

"נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף."

בחינה של פסקי הדין עליהם מסתמכים העותרים אינה מגלה הלכה העומדת בסתירה לאמור בפסק הדין נשוא העתירה: בבג"ץ 131/65 סביצקי נ' שר האוצר , פ"ד יט (2) 369, 376 נאמר:

"כוונת המחוקק, כפי שהיא עולה ברורות מטיב החוק ולשונו, היא להילחם בדרך הטלת דיני העונשין, בנגע של הגרלות והימורים - הוא הנגע של זכיה בכסף או בשוה-כסף שלא ביגיע כפיים או בתורה סבירה אחרת."

בע"פ 328/72 עבאס ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד כז (2) 94, 97 ובבג"ץ 696/80 צדוק נ' מפקד המשטרה, מחוז הנגב , פ"ד לה (2) 281, 283 נדונה פרשנותו של הסעיף הכלול כיום במסגרת סעיף 230 לחוק העונשין. עניינו של סעיף זה (המוציא את מי שבא בגדרו מתחולת ההוראות העונשיות שעניינן בהימורים, הגרלות ומשחקי מזל) במשחק הגרלה או הימור המכוונים לחוג אנשים מסויים ו"אשר אינם חורגים מגדר שעשוע או בידור". בענייננו קבע בית משפט השלום, כי המשחקים שמנהלים המבקשים פתוחים לכל. כך שממילא אין לסעיף נפקות לעניינם של העותרים ופרשנות ההתייחסות שבו למשחק הגרלה או הימור ש"אינם חורגים מגדר שעשוע או בידור" אינה "הלכה" לענייננו.

6.הטענות כנגד נכונותה וצדקתה של הלכת הרוב ולענין התאמתה להוראות סעיף 34כא לחוק העונשין הן טענות ערעוריות במהותן שאינן יוצרות עילה לדיון נוסף. כבר נפסק לא פעם, כי "דיון נוסף אינו ערעור נוסף" (וראו, לדוגמא: ד"נ 21/58 כהן נ' היועץ המשפטי , פ"ד יג 234 ; דנג"ץ 2751/94 לשכה אחרת נ' שר החוץ , פ"ד מח (5) 543; דנג"ץ 6490/96 אמיר נ' אמיר , פ"ד נ (5) 55; דנ"א 3940/97 ליאור

קליין נ' ד"ר מלינה קנר , לא פורסם; דנ"פ 3489/93 יאיר אור נ' מדינת ישראל , לא פורסם; דנג"ץ 4343/98 יוסף ס. כהן, עו"ד נ' הממונה על מחוז הדרום , טרם פורסם).

7.גם ביתר טענותיהם של העותרים לא מצאתי עילה לקיום דיון נוסף. כבר נאמר, כי:

"חלק גדול מן השאלות המובאות בפני בית משפט זה הן חשובות או קשות; חלק מן ההלכות היוצאות מלפני בית משפט זה הן בבחינת חידוש. אף על פי כן עלינו לשים נר לרגלנו את העיקרון הבסיסי, לפיו, ההלכה נקבעת על ידי הרכב ראשוני ובסיסי של בית משפט זה שהוא הרכב של שלושה שופטים או הרכב מורחב מלכתחילה, וכי בעקרון, יושבת ערכאה זו על המדוכה פעם אחת כל מקרה נתון, ומכריעה בו פה אחד או ברוב דעות. הדיון הנוסף אינו בא ליצור ערכאה נוספת. תפיסה זו מעוגנת היטב בעיקרון סופיות הדיון שהוא יסוד מוסד בשיטתנו המשפטית. מטרתו, אינטרס חברתי לשים סוף להתדיינות, לשמור על כבוד ויוקרת המערכת השיפוטית, להבטיח יציבות לגבי כוחו של המעשה השיפוטי, למנוע ריבוי הלכות ולחסוך בזמן ובהוצאות." (דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום נ' מדינת ישראל , לא פורסם, ראו גם דנ"א 3217/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון נ' זלסקי , טרם פורסם; ד"נ 16/86 קיסלר נ' מדינת ישראל , פ"ד מ (3) 443, 446)

שלוש ערכאות נדרשו לטענותיהם של העותרים. הם מיצו את זכות הטיעון שלהם. פרשנותו (המילולית והתכליתית) של סעיף 224 לובנה באריכות. השלכותיה של פרשנות זו הן מוגבלות בהיקפן ואין בהן כדי להצדיק קיום דיון רביעי בפני הרכב של חמישה שופטים או יותר.

העתירה לדיון נוסף נדחית איפוא.