דנ"א 3176/98 עמנואל סולומונוב עו"ד נ. משה שרבני

1.בפני עתירה לקיון דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 11.5.98 שניתן על ידי כבוד המשנה לנשיא ש' לוין, השופטת ט' שטרסברג-כהן והשופט י' טירקל.

2.עותר מס' 1 שימש בתפקיד מזכיר ויועץ משפטי פנימי לחברת אתא, עד לפירוקה. במסגרת הליכי הפירוק הוצעה קרקע למכירה. עותר מס' 1 הגיע לסיכום עקרוני עם כונסי הנכסים לעניין שווי הקרקע. הוא חיפש קונים אפשריים לה. לבסוף חתם יחד עם עותרים 2 ו3- על הסכם עם המשיבים ולפיו יגשו המשיבים למכרז למכירת הקרקע, ואם יזכו בו ישלמו לעותרים שכר טירחה. אין חולק כי ההסכם לא יצא לפועל לבסוף וכי בה בעת, נרכשה הקרקע על ידי משיב מס' 1. בעקבות זאת, תבעו העותרים את המשיבים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיצויים על הפרת ההסכם וכן תבעו פיצויים מוסכמים שנקבעו בהסכם.

3.בית המשפט המחוזי קבע כי ההסכם האמור מגלם בתוכו דמי תיווך בניגוד לאמור בכללי לשכת עורכי הדין (איסור עיסוק בתיווך), התשל"א1971- (להלן: "הכללים") ועל כן בלתי חוקי ובטל. אולם, נוכח ביצוע חיובי העותרים כלפי המשיבים על פי ההסכם, חוייבו המשיבים להשיב לעותרים את ערך שירותי התיווך, וזאת מכוח סמכותו של בית המשפט על פי סעיף 31 לחוק החוזים [חלק כללי], התשל"ג1973- (להלן: "חוק החוזים").

4.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערערו העותרים לבית משפט זה. בפסק דינו מיום 11.5.98, נתקבל הערעור באופן חלקי. בית המשפט קבע, ראשית , כי בדין נקבע כי החיוב על פי ההסכם יהא רק של משיב מס' 1 ולא של משיבים 2 ו3-. זאת, נוכח הממצאים לפיהם משיב מס' 1 הוא שהיה מעורב בכל ההסכמים עם העותרים כאשר משיבות 2 ו3- היו רק "חברות קש" שלא היו בעלות דברם של העותרים. שנית נקבע, כי יש לראות בהסכם הנדון הסכם תיווך כמשמעו בכללים. כך, הן נוכח ייזום המפגש בין הצדדים והן נוכח התניית השכר בביצוע העיסקה. בית המשפט הוסיף, כי בהיעדר הרשאה בכתב מראש מאת הלקוח, לא ניתן לראות בעיסקה דנן תיווך עבור הלקוח כמשמעו בסעיף 2 לכללים. בית המשפט גם דחה את טענת העותרים לפיה בעובדה שהעיסקה דנן היתה "חד פעמית", אין אותו "עיסוק אסור בתיווך" על פי הכללים. נקבע, כי לאור תכלית הכללים, גם עיסקת תיווך חד פעמית הינה אסורה. שלישית נקבע, כי סוגיית התיווך שבהסכם הינה בלתי חוקית.

5.שופטי ההרכב נחלקו באשר לתוצאות אי החוקיות. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן סברה, כי למרות אי החוקיות בתיווך, ניתן וצריך להפריד חלק "נגוע" זה מיתר חלקיו של ההסכם, שעסקו במתן שירותים משפטיים כדין. בגין חלק זה, כך קבעה, יש לחייב את המשיב מס' 1 בתשלום שכר ראוי. השופט טירקל קבע, מאידך, כי מרכיב התיווך הפסול שבהסכם אינו ניתן להפרדה מיתר מרכיבי ההסכם, אך הגיע לתוצאה זהה לזו של השופטת ט' שטרסברג-כהן, ולפיה יחוייב המשיב מס' 1 בתשלום שכר ראוי, וזאת מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ומכוח סעיף 46 לחוק החוזים. המשנה לנשיא, ש' לוין, לא הכריע במחלוקת שבין שאר שופטי ההרכב והסכים לדעת שניהם.

6.על פסק דין זה מונחת בפני עתירה לקיום דיון נוסף. טוענים העותרים, כי בית המשפט חידש ופסק במספר עניינים עקרוניים, שיש בהם עניין והשלכה על כלל ציבור עורכי הדין או שינוי של הלכה קיימת. בין היתר נטען ראשית , כי בראיית עיסקה חד פעמית כ"עיסוק" יש משום חידוש, בייחוד נוכח פסיקה אחרת שהגדירה עיסוק כפעולה מתמשכת ולא חד פעמית; שנית , כי אין לראות בעיסקה שבפני עיסקת תיווך, שכן מרכיב בסיסי של עיסקת התיווך - והוא השלמת העיסקה - לא יכול היה מלכתחילה להתבצע, שכן המכירה בסופו של דבר היתה אמורה להיות על דרך של מרכז פומבי בפיקוח בית המשפט וללא מעורבות של העותרים; שלישית , כי אין לראות בעיסקה דנן עיסקת תיווך, זאת נוכח ההרשאה שהיתה בהסכם שנחתם עם המשיבים, בו ניתנה לדידם הרשאה מפורשת לתיווך (כאמור בסעיף 2 לכללים); רביעית , העותרים משיגים על הקביעה לפיה החיוב שבפסק הדין יחול רק כנגד משיב מס' 1 ולא גם כנגד משיבות 2 ו3-. לטענת העותרים, החלטות שניתנו בעניין עיקול המקרקעין וכן בחינת היחסים שבין המשיבים לבין עצמם, חייבה מסקנה לפיה גם משיבות 2 ו3- חבות כלפי העותרים.

7.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. אכן, אין חולק כי יש בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 6181/93 נשוא בקשה זו משום הלכה במספר תחומים. כך, למשל, בסוגיית הגדרתו של עיסוק לצורך הכללים נשוא עתירה זו (ומבלי להביע כל עמדה בעניין זה לגופו). אולם בכך לא סגי, שכן התשובה לשאלה אם מתקיימת בעניין שבפני עילה לקיום דיון נוסף אינה אך בחדשנותו של פסק הדין. כך, שכן דיון נוסף איננו ערעור נוסף (ראו: דנ"א 3940/97 קליין נ' קנר (טרם פורסם); דנ"א 4899/97 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם); דנג"ץ 2751/94 לשכה אחרת נ' שר החוץ , פ"ד מח(5) 543). מרבית טענותיהם של העותרים אינן אלא ערעור נוסף על פסק דינו של בית משפט זה. כך הדבר בייחוד לעניין חבותם של משיבות 2 ו3- והשאלה אם היתה קיימת במקרה שבפני הרשאה מטעם הלקוח לעיסקת התיווך, אם לאו. באלה, כמו גם בשאר הטענות, לא מצאתי עילה לקיומו של דיון נוסף כאמור בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, ועל כן, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות.

העתירה לדיון נוסף נדחית.

העותרים יישאו בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ש"ח.