בג"ץ 6724/08 טוניה צרצור נ. שר המשפטים

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.

העתירה שלפנינו מופנית כנגד גופי המנהל המעורבים בהליך בחינת בקשות החנינה מנשיא המדינה. העותרת מבקשת שנוציא מלפנינו צו כנגד המשיבים שמשמעותו המעשית היא ביטול החלטתו של נשיא המדינה שלא להיענות לבקשת החנינה שהגישה לו. העותרת טוענת כי ההחלטה שלא להעניק לה חנינה אינה סבירה בנסיבות העניין, ובפרט נוכח נסיבותיה האישיות הקשות.

2.

בשנת 2006 הורשעה העותרת בעבירות של נהיגה בזמן שרישיונה נפסל ונהיגה ללא פוליסת ביטוח. בגין עבירות אלה נפסל רישיונה של העותרת למשך שנה ונגזר עליה מאסר של שנה על תנאי למשך שנתיים. חרף עונש המאסר שהיה תלוי ועומד נגדה שבה העותרת לסורה וביום 8.5.2007 הורשעה בבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה (כבוד השופט ש' נחשון) בשלוש עבירות נוספות של נהיגה בזמן פסילה. עוד הורשעה העותרת בעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף ונהיגה ברכב ללא פוליסת ביטוח. בית המשפט לתעבורה הפעיל את עונש המאסר המותנה תוך שהוא מקזז את התקופה שבה שהתה העותרת במעצר בית וגזר על העותרת 5 חודשי מאסר נוספים שירוצו בדרך של עבודות שירות.

המדינה ערערה על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בטענה כי לא היה מקום לנכות מתקופת המאסר את הזמן שבו שהתה העותרת במעצר בית. ביום 23.3.2008 קיבל בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט א' יעקב) את הערעור וגזר על העותרת עונש מאסר של שנה בחופף לעבודות השירות שנגזרו עליה. בהתאם לכך נקבע כי החודש שהספיקה העותרת לרצות בעבודות שירות ינוכה מתקופת המאסר בפועל.

3.

ביום 13.4.2008 הגישה העותרת בקשת חנינה לנשיא המדינה. בבקשתה פירטה העותרת את נסיבותיה האישיות הקשות וביניהן ההתעללות שעברה מצד בעלה לשעבר והיותה אם חד-הורית לילד הסובל מבעיות בריאות. על רקע זה ביקשה העותרת כי עונש המאסר יבוטל או למצער יומר בעבודות שירות, אך בקשתה נדחתה במכתב ששיגרה המשיבה 3, היועצת המשפטית לנשיא המדינה, לבא-כוחה של העותרת ביום 15.7.2008. ביום 24.7.2008 שיגר בא-כוחה של העותרת מכתב למשיבה 3 שבו הוא מלין על דחיית בקשתה של העותרת ומבקש עיון חוזר בבקשה. לטענתו לא היה מקום לשקול במסגרת בחינת בקשת החנינה את חומרת העבירות שבהן הורשעה העותרת וכן לא ניתן משקל הולם לנסיבותיה האישיות. ביום 30.7.2008 הוגשה עתירה זו.

4.

בנימוקי העתירה טוענת העותרת כי נפלו פגמים קשים בפעולות המשיבים המחייבים את התערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. בפרט טוענת העותרת כי שיקול דעתם של המשיבים והחלטותיהם בעניינה לוקים בחוסר סבירות. לטענת העותרת בקשתה נדחתה מנימוקים משפטיים גרידא בעוד שנסיבותיה האישיות לא נשקלו כראוי. על-כן מבקשת העותרת כי נתערב בהחלטות המשיבים שכן אף רשות סבירה – כך היא טוענת – לא היתה יכולה להגיע לתוצאות שאליהן הגיעו.

דין העתירה להידחות.

5.

הוראת סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה מסמיכה את נשיא המדינה לחון עבריינים ולהקל בעונשם. בין שיקוליו של הנשיא בבואו לבחון בקשת חנינה בולטים השיקולים של חסד ורחמים. שיקולים אלה חריגים הם בנוף השיקולים המנהליים בהיותם שיקולים הקשים לכימות ולהערכה. מטעם זה, נפסק כבר כי למרות שסמכות החנינה של נשיא המדינה כפופה לביקורתו של בית משפט זה, ביקורת זו היא מצומצמת מזו המוחלת על רשויות המנהל האחרות (ראו בג"ץ 706/94 רונן נ' שר החינוך והתרבות , פ"ד נג(5) 389 (1999)). יצוין כי הלכה זו עומדת בעינה גם כאשר מדובר בתקיפה עקיפה של החלטתו של נשיא המדינה קרי, כאשר העתירה מכוונת כנגד הגורמים המנהליים המעורבים בהליך החנינה. כך הם פני הדברים בענייננו שכן העתירה אינה מופנית כנגד נשיא המדינה בשל חסינותו.

6.

לא מצאתי בעתירה עילה המצדיקה להתערב בהחלטות נשוא העתירה. מהמכתב ששיגרה המשיבה 3 לעותרת עולה כי נשיא המדינה והמשיבים שקלו את כל נסיבותיה של העותרת לרבות נסיבותיה האישיות הקשות. מכאן שאין לומר כי נפל פגם כלשהו בהליך בחינת בקשתה של העותרת. כמו כן, לא מצאתי כי החלטתו של נשיא המדינה נגועה בחוסר סבירות קיצונית. ההיפך הוא הנכון – בין מכלול שיקוליו של נשיא המדינה ניצבים גם שיקולים משפטיים וביניהם חומרת העבירות שבהן הורשע מבקש החנינה והסיכוי להישנותה של התנהגות עבריינית מצדו. לשיקולים אלה ניתן משקל הולם בהחלטתו של נשיא המדינה. העותרת הפגינה פעם אחר פעם את יחסה המזלזל לחוק ולא נרתעה מלחזור ולבצע עבירות גם לאחר שהושת עליה עונש של מאסר על תנאי. אכן, העותרת היא עבריינית תנועה מועדת המסכנת את הציבור בדרכים. בנסיבות אלה, החלטתו של נשיא המדינה עומדת לא רק במבחן הביקורת המצומצמת המוחל ביחס לסמכות החנינה, אלא אף במבחן הביקורת הכללי הנוהג ביחס לסבירות התנהלות המנהל.

אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.