בג"ץ 6749/06 המועצה הדתית אלפי מנשה נ. הממונה על היישובים הישראלים ביהודה

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות מטעם העותרת.

1.

ביום 20.8.2006 הגישה המועצה הדתית אלפי מנשה (להלן: העותרת ), את העתירה שבכותרת במסגרתה ביקשה להורות למשיבים ליתן טעם מדוע לא יועברו תשלומים לכיסוי החוב התקציבי לשנת 2005. העותרת ביקשה כי המשיבה 5 (להלן גם: המועצה המקומית אלפי מנשה ) תעביר לידיה תשלומים לכיסוי הגירעונות האמורים. בעתירה נטען כי "היה והסתבר כי ישנם חילוקי דעות בין העותרת לבין המשיבה 5 [המועצה המקומית אלפי מנשה] ביחס לשנת התקציב" כי אז מתבקשים המשיבים 1-2 לדון בסוגית תקציבה של העותרת, וכן להפעיל את המשיבה 3 – הוועדה לעניין תקציבי המועצות הדתיות – כדי לקבל החלטה בעניין. עוד ביקשה העותרת כי המשיבה 4 – ממשלת ישראל – תקבל החלטה סופית בעניין הכספים הנדונים ותעבירם ישירות לידי העותרת.

2.

עם הגשתה, נקבעה העתירה לדיון לפני מותב תלתא בתוך חודשיים, יחד עם עתירה נוספת שעסקה בעניינה של מועצה דתית אחרת (בג"ץ 6750/06). המשיבים הגישו תגובות מקדמיות טרם מועד הדיון. המשיבים 4-1 המיוצגים על-ידי פרקליטות המדינה טענו בתגובתם כי קיימות עתירות דומות נוספות תלויות ועומדות בעניינן של מועצות דתיות אחרות. צוין כי מתקיימת עבודת מטה בין משרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון במטרה להביא להתאמה בהסדרים הנוהגים בנוגע למועצות דתיות בתחומי הקו הירוק ומחוצה לו. עוד צוין כי המשיבים נכונים לכנס את המשיבה 3 - הוועדה לעניין תקציבי המועצות הדתיות – על-מנת לדון בענייני תקציבה של העותרת כמתבקש על-ידה, וכי שם יידונו כל טענותיה של העותרת במישור העובדתי והמשפטי. יוער כי בתגובתם המקדמית האמורה ציינו המשיבים 4-1 כי על-פני הדברים, נכון למצב המשפטי ששרר אותה עת, לא קיים חוב שבדין כלפי העותרת אשר לא קוים על-ידי המועצה המקומית אלפי מנשה (המשיבה 5). המשיבים 6-5 הגישו אף הם תגובתם המקדמית לעתירה. בתגובה זו טענו המשיבים 6-5 כי דין העתירה להידחות הן מחמת שיהוי בהגשתה והן לגופם של דברים בהעדר עילה להתערבות בהתנהלות המשיבים 6-5 אשר לפי הנטען פעלו בהתאם להוראות הדין.

3.

הדיון בפני הרכב השופטים נערך ביום 25.10.2006 (כב' השופטים גרוניס, ארבל ורובינשטיין). בתום הדיון הוחלט כי הנושא המועלה בשתי העתירות שנשמעו יחדיו יובא לפני המשיבה 3 – הוועדה לעניין תקציבי המועצות הדתיות – וכי יוגשו הודעות משלימות לאחר מכן. בינתיים, צורפו לעתירה שבכותרת עתירות נוספות שהגישו מועצות דתיות אחרות. לאחר הגשת הודעות מעדכנות, נדונו העתירות בפני הרכב ביום 14.5.2007 (כב' השופטים נאור, רובינשטיין ופוגלמן). במסגרת הדיון נקבע כי בהסכמת העותרות והמדינה תובאנה הטענות בפני ועדת השרים או הרשות המקבילה באיו"ש, וכי הרשויות תתנה דעתן לבעיות הפרטניות של כל ישוב. עוד נקבע כי יוגשו הודעות עדכון.

4.

ביום 12.8.2009 הגישו המשיבים 4-1 הודעה מעדכנת לפיה ביום 19.7.2007 התקיים דיון לפני ועדת השרים ונתקבלה החלטה בנוגע לאופן תקצובה של העותרת. בהודעה המעדכנת צוין כי המדינה הודיעה במסגרת הליכים משפטיים אחרים כי מתגבש מתווה לתוכנית הבראה כוללת עבור המועצות הדתיות לשם מתן טיפול שורשי ורוחבי לבעיות התקציב שלהן. כחלק מן המהלך האמור, נחתם הסדר הבראה עבור העותרת, הכולל בין היתר הסדר לכיסוי גירעונה המצטבר הכולל. המשיבים 4-1 הוסיפו וציינו כי טענות נוספות שהעלתה העותרת בעתירתה באו אף הן על פתרונן נוכח חקיקתו של חוק שירותי הדת היהודים (תיקון מס' 13), התשס"ח – 2008, במסגרתו נקבע מנגנון חדש לקביעת תקציבן של המועצות הדתיות; וכן שינויים שנערכו בתחיקת הביטחון בנושא תקצובן של המועצות הדתיות באזור. בסיום הודעתם המעדכנת טענו המשיבים 4-1 כי משחתמה העותרת על תוכנית הבראה הכוללת התייחסות לחובות העבר הנטענים; ומששונתה החקיקה בישראל ובאזור בתחום תקצוב המועצות הדתיות; הרי העתירה מיצתה את עצמה ודינה להידחות. בתגובתה הסכימה העותרת למחיקת העתירה באשר המבוקש על-ידה בא על פתרונו בתוכנית ההבראה. עם זאת, העותרת עמדה על פסיקת הוצאותיה. ביום 30.9.2009 הורה בית משפט זה על מחיקת העתירה, ועל העברת בקשתה של העותרת לפסיקת הוצאותיה להכרעת רשם בית המשפט. מכאן ההליך שלפניי.

5.

טענת העותרת הינה כי הגשת העתירה היתה מוצדקת והיא אשר הניעה את המשיבים לפעול ולקבל החלטה בעניין תקציב העותרת. לפיכך, טענה העותרת כי מן הדין לחייב את המשיבים בהוצאותיה. בתגובתם, טענו המשיבים 4-1 כי הבסיס להגשת העתירה היה נעוץ במחלוקת בין העותרת למועצה המקומית אלפי מנשה בדבר אי העברת תשלומים מהמועצה המקומית לידי העותרת – מחלוקת שבית המשפט לא נדרש להכריע בה עקב מחיקת העתירה. עוד נטען כי העתירה (ועתירות נוספות דומות לה) עסקו בסוגיה מורכבת אשר באה על פתרונה באמצעות טיפול רוחבי שכלל חתימת הסכמי הבראה עם המועצות הדתיות השונות לרבות התייחסות לחובות עבר, וכן שינויי חקיקה. בהתחשב בכל אלה, הותירו המשיבים 4-1 את ההכרעה בבקשה לפסיקת הוצאות לטובת העותרת לשיקול-דעת בית המשפט. המשיבים 6-5 התנגדו לבקשה לפסיקת הוצאות בטענה כי התנגדו בשעתו לעתירה, ולא היו מעורבים בהסדר ההבראה שנחתם בין העותרת למשיבים 4-1 ואשר הוביל למחיקת ההליך.

6.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים ובתיק בכללותו ובשים לב לאמות המידה שנקבעו ב בג"צ 842/93 אלנסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח (4) 217 (1994), באתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את המשיבים 4-1 בלבד בתשלום הוצאות לעותרת, וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין.

אין חולק לפניי כי המחלוקת בין העותרת למשיבים 6-5 לא התבררה לגופה נוכח מחיקת העתירה בעקבות הסדר ההבראה שנחתם עם העותרת. עוד אין חולק כי המשיבים 6-5 לא היו מעורבים בחתימת הסדר ההבראה האמור וכי הסעד שהתבקש נגד משיבים אלה לא ניתן. בהתחשב בכך, לא ראיתי לחייב את המשיבים 6-5 בהוצאות העותרת.

אשר למשיבים 4-1 – משיבים אלה לא העלו טענה בדבר אי מיצוי הליכים או שיהוי בהגשת העתירה. המשיבים 4-1 אף אינם חולקים כי עיקר הסעד שהתבקש נגדם בעתירה ניתן לעותרת; כי העתירה היתה מוצדקת מלכתחילה; וכי הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד. אמת, העותרת קיבלה את עיקר הסעד לו עתרה כחלק ממהלך כולל שנועד להציע טיפול שורשי ורוחבי לבעיות התקציב של מועצות דתיות שונות ובהן העותרת. הסעד ניתן כחלק מתוכנית הבראה למועצות הדתיות, וכחלק משינויים כוללים שבוצעו בחקיקת הכנסת ובתחיקת הביטחון. צעדים אלה נעשו לא רק בעקבות הגשת העתירה שבכותרת. עם זאת, לא ניתן לשלול כי הגשת העתירה תרמה לקידום התהליך ולגיבוש פתרון דה-פקטו עבור העותרת. עוד יוער כי המשיבים 4-1 לא התכחשו ברוב הגינותם לטענת העותרת לפיה העתירה הניעה את המשיבים לפעול לגיבוש ההסדר המוסכם. בנסיבות אלה, יש מקום להיעתר לבקשת העותרת לחיוב המשיבים 4-1 בהוצאותיה. אשר לשיעור ההוצאות -

יש ליתן את הדעת לכך שהעתירה הוגשה בשנת 2006, כי התקיימו בעניינה שני דיונים בפני הרכב שופטים וכי ההסדר הושג רק בשנת 2009. מאידך גיסא, יש ליתן משקל לעובדה שהפתרון שהושג בנוגע לעותרת הינו חלק מהסדר כולל ורוחבי בעניין תקצובן של המועצות הדתיות; ניתן להניח כי לא רק הגשת העתירה היא לבדה הובילה למתן הסעד המבוקש, אף כי היא תרמה לכך. עוד יש ליתן משקל לעובדה כי העתירה נמחקה ללא צורך בהכרעה בטענות הצדדים לגופם של דברים, וכי העותרת נמנעה מלפרט את הוצאותיה בליווי אסמכתאות מתאימות.

בהתחשב בכל אלה, אני רואה לחייב את המשיבים 4-1 בלבד בתשלום הוצאות משפט של העותרת בסך של 2000 ₪, וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 6000 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה יישא הפרשי הצמדה כחוק מיום מתן החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.