בג"ץ 6750/06 המועצה הדתית אלקנה נ. הממונה על היישובים הישראליים ביהודה וש

לפניי בקשת העותרת לפסיקת הוצאות בעתירה זו שנמחקה ביום 18.10.2009.

העתירה הוגשה ביום 2.8.2006 והיא נסבה על העברת תקציבים לעותרת – המועצה הדתית אלקנה. בעתירה נטען כי המשיבה 5 – המועצה המקומית אלקנה – לא העבירה לעותרת את מלוא התקציב עבור השנים 2005-2001, וכי בשל כך נקלעה העותרת למצוקה כספית קשה. מצוקה זו, כך נטען, מובילה לכך שהעותרת אינה יכולה לעמוד בהתחייבויות כלפי העובדים וכלפי גופים שונים, ומתקשה לספק את השירותים לציבור. לפיכך נתבקשו בעתירה מספר סעדים: סעד כללי שעניינו העברת תשלומים לכיסוי הגירעון התקציבי של העותרת, וסעדים נוספים שעניינם קיום תהליך שיביא להסדרת נושא תקציבה של העותרת לשנים 2005-2001, לרבות כינוס המשיבה 3 (הועדה לעניין תקציבי המועצות הדתיות) לצורך בירור המחלוקות בין העותרת לבין המשיבה 5.

העתירה נקבעה לדיון לפני הרכב תוך חודשיים, והמשיבים הגישו תגובות מקדמיות מטעמם. המשיבים 6-5 גרסו כי דין העתירה להידחות על-הסף וכן לגופה. בתגובת המשיבים 4-1 נטען בין היתר כי קיימות מספר עתירות דומות לזו שבכותרת, וכי נעשית עבודת מטה במטרה ליצור התאמה בין תחיקת הביטחון הנוגעת למועצות הדתיות לבין ההסדרים הנהוגים בתחומי ישראל. המשיבים 4-1 התייחסו פרטנית לסעדים שנתבקשו בעתירה, והודיעו כי נכונים הם לכנס את המשיבה 3 לצורך דיון בחילוקי הדעות בין העותרת לבין הרשות המקומית, כמבוקש בעתירה.

בדיון שהתקיים ביום 25.10.2006 – בעתירה שבכותרת ובעתירה נוספת (בג"ץ 6749/06) – נקבע כי הנושא המועלה בשתי העתירות יובא לפני המשיבה 3 (הועדה לעניין תקציבי המועצות הדתיות) וכי תוגשנה הודעות משלימות. ביום 30.4.2007 הוסיפו המשיבים 4-1 ועדכנו כי במקביל להליכים מול הועדה מתקיים הליך נוסף בבית הדין הארצי לעבודה, בנוגע לחובותיהן של המועצות הדתיות כלפי עובדיהן. במסגרת הליך זה, כך נמסר, הודיעה המדינה על גיבוש מתווה לתכנית הבראה עבור המועצות הדתיות – זאת לאור שיקולי מדיניות רחבים של הממשלה ולא בשל חובה מן הדין לסייע במימון המועצות הדתיות.

ביום 14.5.2007 התקיים דיון נוסף, הפעם בשש עתירות ובכללן העתירה שבכותרת, והוסכם כי טענות העותרים תובאנה לפני ועדת השרים או הרשות המקבילה באיו"ש, וכי אלה האחרונות תתייחסנה לבעיות הפרטניות של כל יישוב. בסופו של דבר, לאחר מספר הארכות מועד, הוגשה ביום 12.8.2009 הודעה מעדכנת מטעם המשיבים 4-1, ונאמר בה כי נחתם הסכם הבראה עבור העותרת הכולל בין היתר הסדר לכיסוי הגירעון שנצבר אצלה. המשיבים 4-1 הוסיפו ועמדו על שינוי הוראות החוק הנוגעות לתקצוב המועצות הדתיות; שינוי זה, כך נטען, נותן מענה לטענות הנוספות שהעלתה העותרת בעתירתה. במצב דברים זה, כך סברו המשיבים 4-1, מיצתה העתירה את עצמה. המשיבים 6-5 סברו אף-הם כי העתירה נתייתרה, אולם העותרת ביקשה לקיים דיון בעתירה, בין היתר משום לאור מחלוקת שנותרה בעניין שנות התקציב 2010-2008. לחלופין ביקשה העותרת כי אם תימחק העתירה ייפסקו הוצאות לטובתה. בית המשפט, בפסק-דין מיום 18.10.2009, מחק את העתירה בשל שזו מיצתה את עצמה, ונותרה שאלת זכאותה של העותרת להוצאות. שאלה זו היא המונחת לפניי.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בראי אמות-המידה שנקבעו בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1993), החלטתי לחייב את המשיבים 4-1 בהוצאות העותרת.

כאמור, במסגרת העתירה הועלו טענות באשר להתנהלות המשיבים 6-5, אשר לדברי העותרת לא העבירו לה תשלומים כפי חובתם. המשיבים 6-5, מצדם, העלו בתגובתם שלל טענות-נגד – הן טענות-סף הן טענות לגוף העתירה. בסופו של יום, המחלוקת בין הצדדים לא הגיעה לכדי בירור והכרעה בבית המשפט שכן העתירה נמחקה. המשיבים 6-5 טוענים – ואין חולק על כך – כי הפתרון בדמות הסדר ההבראה גובש ללא מעורבותם, ולמעשה הם כלל לא היו מודעים לו עד שבאה לעיונם ההודעה המעדכנת מטעם המדינה מיום 12.8.2009. במצב דברים זה, ובמכלול הנסיבות, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לחייב את המשיבים 6-5 בהוצאות העותרת.

אשר למשיבים 4-1, אלה הותירו את שאלת החיוב בהוצאות לשיקול דעת בית המשפט, תוך שביקשו להדגיש מספר נקודות. המשיבים 4-1 אינם מעלים בתגובתם טענות לגבי שיהוי מצד העותרת או אי-מיצוי הליכים, והם גם אינם מבקשים לטעון כי העתירה לא תרמה לקידום עניינה של העותרת. אזכיר, כי כבר בתגובה מיום 22.10.2006 הביעו המשיבים נכונות לכנס ועדה שתדון בחילוקי הדעות שבין הרשות המקומית לבין המועצה הדתית – כפי שנתבקש בעתירה. כמו-כן, המשיבים 4-1 ציינו לכל אורך הדרך כי הנושא הנדון מתעורר במספר עתירות ומצריך פתרון במסגרת תכנית הבראה רוחבית. נראה אפוא כי הסדר ההבראה שנחתם עבור העותרת היה חלק ממהלך כולל, אולם מבחינתה של העותרת ומנקודת מבטה הסבירה, אין לשלול כי העתירה הייתה מוצדקת וכי העניין בא על פתרונו באופן שאיננו מנותק מההליך המשפטי. לצד זאת, יש להביא בחשבון ההוצאות את העובדה שהעתירה לא נתבררה לגופה, לא נסתיימה בהכרעה שיפוטית, ולא עמדה לבדה בתהליך הבחינה והשינוי. העתירה הציגה בעיה כללית שנדונה הן בהליכים נוספים בבית משפט זה הן בהליכים בבית הדין הארצי לעבודה, והפתרון בא בדמות תכנית הבראה למועצות הדתיות כמו-גם שינוי סטטוטורי המעגן מנגנון חדש לקביעת תקציבן של מועצות דתיות.

בהתחשב במכלול הנסיבות, במהות העתירה ובהשתלשלות התיק; בטענות הצדדים כפי שהועלו במהלך חייה של העתירה; בפרק הזמן שהעתירה הייתה תלויה ועומדת, במספר הדיונים שנתקיימו בה (2) ובהיקף המסמכים שהגישה העותרת; בהחלטת כבוד הרשמת ד' כהן-לקח בעתירה-האחות (בג"ץ 6749/06 המועצה הדתית אלפי מנשה נ' הממונה על היישובים הישראלים ביהודה ושומרון (לא פורסם, 10.5.2010); ובהיעדר פירוט ואסמכתאות לגבי סכום ההוצאות שבהן נשאה העותרת בהליך זה, מצאתי לנכון לחייב את המשיבים 4-1 בתשלום הוצאות משפט בסך 2,000 ₪, ושכר טרחת עורך-דין בסך 6,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.