בג"ץ 6806/07 איקה יעקובי נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

השופטת ע' ארבל:

1.

העותרת מבקשת כי נורה על ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטת נ' ארד) שדחה ערעור שהגישה על החלטת רשם בית הדין הארצי לעבודה שלא להאריך המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב – יפו.

בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב – יפו דחה תביעה שהגישה העותרת נגד המשיבה 2

בשל ההחלטה שלא להאריך את כתב המינוי שלה כמנהלת בית ספר בעיר ראשון לציון לשנת הלימודים תשס"ה. יצוין, כי את תביעתה ביססה העותרת בין היתר על חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז – 1997, כשהיא טוענת כי חשפה שחיתויות אצל המשיב 2, בבית הספר אותו ניהלה. בית הדין האזורי לעבודה קבע כי העותרת מונתה כמנהלת בית ספר במינוי זמני לשנה וכי נמצאו תימוכין לכך שהתריעה על ליקויים ומעשי שחיתות פעם אחת בלבד, בעוד שליקויים שונים להם היא טוענת הועמדו לבדיקה דווקא ביוזמת המשיב 2 עצמו. כן הובאו בפני בית הדין עדויות לליקויים שונים בניהול בית הספר על ידי העותרת. לאור האמור קבע בית הדין האזורי לעבודה: "...הגענו למסקנה כי החלטת הנתבעת שלא להאריך את תוקף המינוי של התובעת כמנהלת מעבר לשנה, התקבלה משיקולים ענייניים ומקצועיים ועל בסיס הערכה כי התובעת איננה מתאימה לתפקיד ניהול בית הספר ולא משום "חשיפתה" התנהלות בלתי תקינה בבית הספר...".

העותרת הגישה בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דינה של הערכאה הדיונית, אותה נימקה בכך שבשל "תקלה טכנית" הוגש הערעור באיחור. רשם בית הדין הארצי לעבודה דחה את הבקשה בקבעו כי אף על פי שהאיחור בהגשת הערעור אינו רב, הרי שהוא לא נגרם כתוצאה ממאורע, מעשה או מחדל שאינו בשליטת העותרת, באופן שעשוי להצדיק בנסיבות מסוימות הארכת מועד, מה גם שסיכויי הערעור אינם גבוהים, באשר המחלוקת בין העותרת למשיבות היא מחלוקת עובדתית בעיקרה. ערעור שהגישה העותרת על החלטת הרשם נדחה כאמור, תוך שבית הדין הארצי לעבודה מאמץ את נימוקיו של הרשם בהחלטתו.

2.

העותרת מבקשת כי נורה על ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה ונקבע כי היא זכאית להגנות החלות מכוח חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל תקין), תשנ"ז – 1997, כמי שחשפה שחיתויות. היא סבורה כי עניינה מצדיק חריגה מכלל ההתערבות המצומצמת של בג"צ בפסיקת בתי הדין לעבודה מאחר שלדבריה דחיית העתירה כמוה כהעלמת מעשי השחיתות שחשיפתם עלתה לה, לדבריה, במשרתה.

3.

דין העתירה להידחות.

כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה. התערבותו בהחלטות בתי הדין לעבודה שמורה אך לאותם מקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין, אשר הצדק מחייב התערבות לשינויה (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1) 673 (1986)). המקרה שבפנינו אינו עומד בבירור באמות מידה אלה. שתי ערכאות בית הדין לעבודה בחנו טענותיה של העותרת ודחו אותן. עיינו בהחלטות אלה ולא מצאנו כי הן מגלות טעות משפטית, וודאי שלא טעות משפטית מהותית.

למעלה מן הצורך יוסף, כי העותרת שבה ומדגישה את ההגנה לה היא זכאית כחושפת שחיתויות. המחוקק הכיר בחשיבות עידודם של עובדי ציבור "...לגלות מאמץ ותשומת לב לעקירת מעשי שחיתות או חריגות חמורות אחרות הפוגעים בטוהר המידות בשירות הציבור" (הצעת חוק לעידוד טוהר המידות בשירות הציבור, התשנ"ב – 1992, ה"ח 2114). אכן, קיימת חשיבות בעידוד נכונותם של עובדי ציבור לדווח אודות ליקויים כאלה ואחרים להם הם עדים במהלך שירותם הציבורי וחוק חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין, התשנ"ז – 1997 מבטא את הכרת המחוקק בדבר. יחד עם זאת, כפי שעמד על כך בית המשפט קמא בפירוט, המקרה שבפנינו אינו נופל, כך נראה, בין המקרים שלהגנתם נחקק החוק. העותרת חולקת אמנם על קביעות אלה של בית הדין האזורי לעבודה, ואולם אלה הן קביעותיו העובדתיות של בית הדין וכידוע באלה אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. גם שיקול זה תומך בהחלטה שלא להתערב בפסקי דינן של ערכאות בית הדין לעבודה.

העתירה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.