בג"ץ 6823/00 קבוצת עונאללה לייזום והשקעות בע"מ נ. פואד ח'אזן

1.בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט א' אמינוף), בה נדחתה בקשתה של המבקשת למחוק או לדחות על הסף את התובענה שהגישו המשיבים 1 ו- 2, וכן נדחו בקשותיה החלופיות של המבקשת, לבטל את צו המניעה הזמני שניתן ביום 1.8.00 על ידי כבוד השופט מ' בן-דוד, האוסר כל דיספוזיציה בחלקה 1 בגוש 18844 (להלן: החלקה או חלקה 1 ), או לחילופין, לחייב את המשיבים 1 ו- 2 בהפקדת ערבות בנקאית בסכום הולם, הגבוה מהסכום של 50,000 ש"ח.

2.ואלה עובדות הפרשה:

המשיבים 1 ו- 2 הגישו תובענה לבית המשפט המחוזי, ובה ביקשו ליתן פסק-דין הצהרתי הקובע, כי מורישם, המנוח רפיק חנאוי חזן (להלן: רפיק ), קיבל זכות בעלות ב- ¾ מהחלקה מאת המנוחים נאצר וכמאל חנא, מורישי המשיבים 4-7; להצהיר כי הזכויות שקיבל רפיק בחלקה, הוחלפו בזכויות במקרקעין אחרים של רשות הפיתוח, היא המשיבה 3 לפנינו; להצהיר כי הסכמי החליפין שנערכו בין רפיק לבין רשות הפיתוח, נאצר וכמאל חנא, תקפים; להכריז על ביטול רישום המשיבים 4-7 שלפנינו, כבעלים בחלקה; ולהכריז על בטלות הערות האזהרה, שנרשמו בחלקה לטובת המבקשת ולטובת איברהים ומוחמד עלי סלאח (להלן: סלאח).

ביסוד תובענה זו הסכמי חליפין שנחתמו בשנת 1961 בין רשות הפיתוח לבין רפיק, ומהם עולה, לכאורה, כי רפיק התחייב להעביר לבעלותה של רשות הפיתוח ¾ מהחלקה, ובתמורה תעביר היא לבעלותו קרקע אחרת שבבעלותה. מורישי המשיבים 4-7 אישרו בחתימת ידם את מכר הזכויות בחלקה לרפיק.

לטענת המבקשת, רכשה היא, יחד עם סלאח (שלא צורפו להליך) את אותו שטח של ¾ מהחלקה. רכישת הקרקע נעשתה, לטענתה, מהמשיבים 4-7, שהיו רשומים כבעלים בלשכת רישום המקרקעין.

3.למען שלמות התמונה יש לציין, כי בהליך אחר המתנהל בבית המשפט קמא, ושהוגש על ידי אחד אליאס חנא (אשר אינו צד בהליך דנן), עתר האחרון ליתן פסק-דין הצהרתי לפיו הוא הבעלים של חלקה 115 בגוש 18835, הרשומה על שם רשות הפיתוח. בתובענה זו ניטען, כי בין רשות הפיתוח לבין רפיק נחתם בשנת 1961 הסכם, על פיו התחייב רפיק להעביר לרשות הפיתוח חלקים מחלקה 1, ובתמורה התחייבה האחרונה להעביר לו את חלקה 115. אליאס הוסיף וטען, כי הוא רכש את חלקה 115 מידי אחת דיא עיסא חאזן, אשר רכשה את החלקה מרפיק. במסגרת תובענה זו, נתן בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ממן) צו מניעה זמני המופנה לרשם המקרקעין, והמורה לו להימנע מרישום כל עסקה בחלקה 1. בהחלטה נוספת נקבע, כי אליאס ייתן התחייבות עצמית לשיפוי המבקשת וסלאח, וכן יפקיד בקופת בית המשפט סכום של 50,000 ש"ח לשיפוי נזקיהם.

כעולה מבקשת רשות הערעור דנן, על החלטותיו אלה של השופט ממן הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אולם זו נמחקה לאחר שצו המניעה נמחק על ידי השופט ממן, בשל אי הפקדת הערבות על ידי אליאס.

4.נשוב עתה לתובענה שהגישו המשיבים 1 ו- 2. במסגרת תובענה זו, ביקשו אלה כי יינתן להם צו מניעה זמני במעמד צד אחד. בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא מ' בן דוד) נעתר לבקשה, וניתן צו מניעה האוסר על המבקשים בהליך שבפנינו ועל אחרים לבצע כל עסקה או דיספוזיציה או רישום בלשכת רישום המקרקעין, לגבי חלקה 1. נקבע, כי צו המניעה ייכנס לתוקפו לאחר שיפקידו המשיבים 1 ו- 2 סך של 50,000 ש"ח העדויים להיפגע מן הצו.

בקשותיהם של המבקשים לדחות או למחוק את התובענה על הסף, לבטל את צו המניעה הזמני, או לחייב את המשיבים 1 ו- 2 בהפקדת סכום גבוה יותר, נדחו על ידי בית המשפט קמא. על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

5.לטענת המבקשים, בית המשפט קמא לא דן באופן עצמאי בסוגיות המשפטיות והעובדתיות העולות בתיק זה, אלא ביסס את החלטתו על החלטותיו האמורות של השופט ממן. הם מציינים, כי השופט ממן קבע את הסכום של 50,000 ש"ח בהנחה שצו המניעה יחול על 13 דונם בלבד מחלקה 1. ואילו בפרשה דנן, המדובר בשטח של כ- 72 דונם. על כן, לגישתם, יש להגדיל בהתאם את סכום הערבות.

בנוסף, יש בפי המבקשת שלל טענות משפטיות, המחייבות, לטענתה, ליתן רשות ערעור. כך, סבורה היא כי כיוון שמדובר בהסכמים שנעשו לפני כארבעים שנה, ולא נעשתה כל פעולה במקרקעין מאז, חל על כל טענה ותביעה הנוגעת לעניין זה דין התיישנות ושיהוי. עוד טוענת המבקשת, כי למשיבים 1 ו- 2 אין כל זכות עמידה, הואיל והתובענה העיקרית נסמכת על זכויות שהיו כביכול לרפיק, ואילו הם לא הוכרזו כיורשיו. למשיבים 1 ו- 2, כך טוענת המבקשת, אין דבר וחצי דבר עם החלקה, שהרי הם מעולם לא היו בעלי זכות כלשהי בה. עוד נטען, כי הסכמי החליפין משנת 1961 כלל אינם מדברים על מכר או על העברה של בעלות, אלא על הסכם זמני לחלוקת הנאה במקרקעין. המבקשת סבורה גם כי מאחר והיא רכשה את החלקה בתום לב ובתמורה, נוטה הדין לטובתה, וזאת לאור הוראות סעיפים 9 ו- 10 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969-, כמו גם הוראת סעיף 4(3) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"ט1970-. לבסוף, גורסת המבקשת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, מאחר והיא שהתחייבה - כך היא טוענת - בעסקאות המשך לעסקה הנטענת עם המשיבים 4-7.

6.דין הבקשה להידחות. בית המשפט המחוזי דן בטענות אלה של המבקשת, וביסס את החלטתו על שיקולים ראויים. מקצת מטענות המבקשת אינן נראות לי, ואילו אחרות - מן הראוי להן שיתבררו במהלך המשפט. מכל מקום, אין להתערב, לעת הזאת, בהחלטתו של בית המשפט קמא. בית המשפט השתית את החלטתו, בין היתר, על הצורך להימנע ממצב בו יינתן פסק-דין בתיק העיקרי לטובת המשיבים 1 ו- 2, אולם הם יעמדו מול שוקת שבורה. מסקנה דומה הסיק בית המשפט לאחר ששקל את מאזן הנוחות בין הצדדים. בית המשפט ציין כי המבקשת לא הניחה כל תשתית ראייתית על עסקאות שערכה עם אחרים ועל נזקים שעשויים להיגרם לה, אם יישאר צו המניעה על כנו. בקביעות אלה, כאמור, אין להתערב.

המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דינם של המשיבים 1, 2 בסך כולל של 5,000 ש"ח ובשכר טרחתו של עורך דינו של המשיבה 3 בסך 5,000 ש"ח.