בג"ץ 6842/02 ליאת יהודה נ. מדינת ישראל

1.לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת י' הכט), אשר דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום (השופט א' נ' טננבאום).

2.ביום 19.1.02 סמוך לשעה 05:00 נהגה המבקשת ברכבה בכביש ירושלים-תל אביב מכיוון ירושלים. אותה עת ירד גשם שוטף במקום. בשלב כלשהו פגעה מכוניתה של המבקשת במכונית אחרת שעמדה בצד הדרך ובלטה לתוך הנתיב הימני של הכביש, ואשר הייתה מעורבת קודם לכן בתאונה עצמית. כתוצאה מפגיעתה של מכונית המבקשת נגרמו חבלות של ממש למבקשת עצמה וכן למספר אנשים שעמדו במקום. המבקשת הועמדה לדין בעבירות של נהיגה רשלנית (סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, התשכ"א1961- - להלן - "הפקודה"), סטייה מנתיב נסיעה (תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961- להלן - "התקנות"), מהירות בלתי סבירה (תקנה 51 לתקנות) וחבלה של ממש (סעיף 38(3) לפקודה).

3.גרסתה של המבקשת הייתה כי מייד כשהבחינה ברכב החוסם את נתיב נסיעתה החלה לבלום את רכבה. לדבריה, מייד כשהחלה בבלימה החל רכבה להחליק מבלי שהייתה לה שליטה על כך, ככל הנראה בשל כתם שמן שהיה על הכביש בעקבות התאונה הקודמת בה היה מעורב הרכב בו פגעה.

4.בית משפט השלום קבע כי לאור ההלכה שנקבעה בע"א 446/82 פ"ד מב (2) 737 היה על המבקשת להוכיח כי החלקת רכבה לא ארעה עקב רשלנותה אלא בשל נסיבות חיצוניות שלא היו בשליטתה. בית המשפט קבע כי המבקשת לא הצליחה להוכיח את טענתה כי ההחלקה נבעה מכתם שמן שהיה על הכביש ולפיכך קבע כי ההחלקה נבעה מהתרשלותה של המבקשת. בית המשפט זיכה את המבקשת מחמת הספק מעבירת נהיגה במהירות בלתי סבירה שכן קבע כי ההחלקה כשלעצמה אינה מוכיחה כי נהגה במהירות בלתי תקינה. כן זיכה בית המשפט את המבקשת מעבירה של סטייה מנתיב. עם זאת הרשיע בית המשפט את המבקשת בעבירה של נהיגה רשלנית ובעבירה של גרימת חבלה של ממש. בית המשפט גזר על המבקשת עונש של פסילה לתקופה של שנתיים וכן קנס בסך 2,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש.

5.דין הבקשה להידחות. אינני מקבל את טענת הסניגור לפיה סטו הערכאות שקדמו לי מההלכה שנקבעה בע"א 446/82 פ"ד מב (2) 737 לפי הלכה זו די היה בהחלקת המכונית כדי להעביר את נטל הבאת הראיות, באותו מקרה למשיבים. לפיכך אין לומר כי על פי הלכה זו די בהעלאת האפשרות על ידי המבקשת כי כתם השמן גרם להחלקה כדי להחזיר את נטל הראייה אל כתפי התביעה. לא נטען בבקשה שלפני כי יש מקום לאבחן את ההלכה הנ"ל ולראותה כמתייחסת להליך אזרחי בלבד. לאחר ששקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה כי בין אם יש מקום לאיבחון כאמור ובין אם לאו - ובכך איני מחווה כל דעה - הרי שבנסיבות שלפני מצטרף לנתון בדבר עצם ההחלקה גם הממצא שקבע בית משפט השלום לפיו מספר רכבים עברו במקום ללא קושי ובלא שהחליקו וחלקם אף עצרו על מנת להושיט עזרה לרכב שהיה מעורב בתאונה. מכאן, שהרשעתה של המבקשת לא הושתתה אך על עצם העדרו של הסבר מוכח מצדה להחלקת הרכב בו נהגה וההסבר שנתנה לא היה מקובל על בית המשפט.

גם חומרת העונש שהוטל על המבקשת אינה מצדיקה בחינה חוזרת בגלגול שלישי, מה עוד שבשים לב לעברה התעבורתי של המבקשת הכולל שש עשרה הרשעות קודמות, שאחת מהן מאוחרת לעבירה נשוא הבקשה דנן, לא ניתן לומר שהעונש שהוטל על המבקשת הינו על הצד החמור.

הבקשה נדחית.