בג"ץ 6887/07 עו"ד יוסף ארנון נ. בית הדין האזורי לעבודה ירושלים

השופט א' גרוניס:

1.

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי כלפי המשיבים לנמק מדוע לא תבוטל החלטתו של המשיב 1 (להלן – בית הדין האזורי ) מיום 15.4.07 וכן פסק דינו של המשיב 2 (להלן – בית הדין הארצי ) מיום 2.7.07, אשר דחה את הערעור על החלטתו של בית הדין האזורי.

2.

העותר הינו עורך דין במקצועו. ביום 23.1.07, בעת דיון בבקשה לסעד זמני בו ייצג העותר את מרשו בפני בית הדין האזורי, התפתח בין העותר לבין באת כוח הצד שכנגד עימות מילולי. במהלכו, אמר העותר "אני מבקש שיירשם לפרוטוקול מה שהילדה הקטנה והחצופה אמרה פה". דבריו של העותר כוונו לפרקליטה שכנגד. דבריו של העותר נאמרו לאחר שהפרקליטה שייצגה את הצד שכנגד - המדינה - אמרה כי העותר מטעה את העדה שנחקרה אותה עת על דוכן העדים. בהחלטתו בנוגע לסעד זמני מיום 28.3.07, התייחס בית הדין האזורי לאמירה זו של העותר וקבע כי על העותר להודיע תוך שבעה ימים האם חוזר הוא בו מאמירתו ומתנצל על הדברים שאמר. עוד הוסיף בית הדין האזורי כי אם לא תומצא הודעת התנצלות של העותר הוא ישקול פסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה, כולל הוצאות אישיות. בעקבות החלטה זאת הגיש העותר הודעה, בה טען כי מדובר בהתבטאות לגיטימית בין עורכי דין וכן כפר בסמכותו של בית הדין האזורי לפסוק הוצאות אישיות נגדו בגין דבריו. גם בדיון מאוחר יותר סירב העותר להתנצל ולחזור בו מאמירתו חרף ההזדמנות שניתנה לו. לפיכך, ביום 15.4.07 נתן בית הדין האזורי החלטה המטילה על העותר הוצאות אישיות בסך של 1,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה בגין התבטאויותיו הלא ענייניות שגם גרמו לבזבוז זמנו של בית הדין. העותר ערער על החלטה זו לבית הדין הארצי, שדחה את ערעורו ביום 2.7.07.

3.

העותר מעלה בעתירתו מספר טענות: התערבותו של בית משפט זה נדרשת בעניינו הואיל ופסיקת הוצאות אישיות לחובת עורך דין בגין התבטאות הינה סוגיה עקרונית המתעוררת לראשונה. זאת ועוד, פסיקתם של בית הדין האזורי ושל בית הדין הארצי ניתנה תוך חריגה מסמכות, הפרה של עיקרון החוקיות ובסתירה לפסיקה הקיימת. בנוסף, הופרו כללי הצדק הטבעי בכך שלא ניתנה לעותר זכות טיעון בטרם הושתו עליו ההוצאות. כמו כן, ברשותו של בית הדין האזורי היה אמצעי חלופי, מידתי והולם את הנסיבות, והוא תלונה נגד העותר ללשכת עורכי הדין, אשר הנושא מצוי בגדרי סמכותה. זאת ועוד, לטענת העותר יש לראות בהוצאות האישיות שהושתו עליו קנס, שהטלתו נעשתה בניגוד להוראות סעיף 72 לחוק בתי המשפט [נוסח משלוב], התשמ"ד-1984, שיוצר הסדר שלילי ממצה. מכל אלה נובע כי יש לבטל את ההחלטה של בית הדין האזורי ואת פסק דינו של בית הדין הארצי, ולהשיב לעותר את הסכום ששילם כהוצאות.

4.

מנגד, טוענים המשיבים כי יש לדחות את העתירה על הסף, הואיל ואין עילה להתערבותו של בית משפט זה. לטענתם, העותר לא הצביע על טעות מהותית בפסק דינו של בית הדין הארצי. כמו כן, אין מדובר בסוגיה עקרונית המתעוררת לראשונה. סוגיית חיובו של עורך דין בהוצאות אישיות נדונה לא פעם בבית המשפט העליון, שקבע הלכה מחייבת המיושמת בערכאות דיוניות. לחילופין, לטענתם של המשיבים דין העתירה להידחות גם לגופה. סמכותו של בית משפט להשית הוצאות אישיות על עורכי הדין נובעת מסמכותו הטבועה. ביחס לזכות הטיעון של העותר טוענים המשיבים כי מעובדות המקרה עולה כי בית הדין האזורי התרה בעותר פעמיים כי הוא שוקל הטלת הוצאות אישיות, וכן נתן לעותר הזדמנות לשטוח את טענותיו, הזדמנות אותה ניצל העותר הן בהודעתו לבית הדין והן בעל פה במהלך הדיון ביום 15.4.07. עוד טוענים המשיבים כי אין בקיומה של חלופה אחרת לפעולה בנדון, קרי תלונה ללשכת עורכי הדין, כדי לייתר את סמכותו של בית הדין להשית הוצאות אישיות. באשר לטענת העותר כי מדובר בקנס שהוטל בניגוד להוראות החוק מדגישים המשיבים כי מדובר בהוצאות אישיות ולא בקנס.

5.

דין העתירה להידחות על הסף. סמכות להטיל הוצאות אישיות הינה חלק מסמכותו הטבועה של בית משפט. הסמכות המסוימת נועדה לשם הטלת מרות ומשמעת. סמכות זו - להטיל הוצאות אישיות על עורך דין - הוכרה בפסיקת בית משפט זה פעמים רבות (ראו למשל, ע"א 4845/95, 4846/95 ניר נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(2) 639 (1995); ע"א 6185/00 חנא נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 366 (2001); ע"א 5075/02 ברדוגו נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 860 (2004); רע"א 11087/04 ליסטר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.9.05)).

6.

אף אם מדובר בשאלה עקרונית, הרי לא ניתן להתעלם מדבריו של העותר, אשר חורגים מן המקובל, אפילו על רקע התרופפות הנורמות המסורתיות שנהגו ביחסים בין פרקליטים. לדברים יש גוון מתנשא ואף מעבר לכך. כאשר מצרפים לכל אלה את שיעורן הנמוך של ההוצאות שנפסקו, נמצא שאין כל צידוק להתערבות בית משפט זה.

העתירה נדחית על הסף. העותר יישא בשכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ש"ח.