בג"ץ 6887/17 חדד יוסף נ. מדינת ישראל- משרד הבריאות

1.

עניינה של העתירה בבקשותיהם הנפרדות של כל אחד מהעותרים לקבל "קצבת ניידות", מכוח הסכם הניידות שעליו חתמו ממשלת ישראל והמוסד לביטוח לאומי (להלן: הסכם הניידות ), לפי סעיף 9(א) לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק ). ויצוין כבר בפתח הדברים כי הסכם הניידות מעניק הטבות סוציאליות שונות לנכה שהוכר על ידי ועדה רפואית במשרד הבריאות כ"מוגבל בניידות" בהתאם לקריטריונים מוגדרים הקבועים בהסכם הניידות (להלן: הוועדה הרפואית ).

2.

העותר 1 הוא יליד 1965, שלטענתו נפגע בתאונת עבודה וכתוצאה מכך קיימת אצלו מאז "נכות משמעותית בגפה הימנית התחתונה". בקשותיו של העותר 1 לוועדת הניידות לקבל הכרה כ"מוגבל בניידות" נדחו לאורך השנים; כשהאחרונה שבהן נבדקה ונדחתה על ידי הוועדה הרפואית ביום 6.3.2017, לאחר שנקבע שהליקוי שממנו סובל העותר 1 לא נכלל ברשימת הליקויים המנויה בהסכם הניידות. ערר שהגיש העותר 1 לוועדה הרפואית לעררים

לעניין הסכם הניידות, נדחה ביום 20.6.2017 (להלן: ועדת העררים ). העותר 2 הוא יליד 1974, וכעולה מהעתירה הוא סובל ממחלת פרקינסון, צניחה של כף רגל ימין ושינויים ניווניים בברכיים. בשונה מעניינו של העותר 1, בקשה שהגיש העותר 2 להכרה כמוגבל בניידות התקבלה על ידי הוועדה הרפואית, ואולם החלטה זו בוטלה במסגרת ערר שהגיש המוסד לביטוח לאומי לוועדת העררים . בהחלטת ועדת העררים

התקבלה עמדת המוסד לביטוח לאומי שלפיה הליקוי שממנו סובל העותר 2 אף הוא אינו נכלל ברשימת הליקויים שבהסכם הניידות. ועוד יצוין כי ערר שהגיש העותר 2 לבית הדין האזורי לעבודה נדחה בפסק דין מיום 1.5.2017 ( ב"ל

52262-06-16, השופטת ש' מאירי ).

3.

לטענת העותרים יש לבטל את ההחלטות שהתקבלו בעניינם ולהכיר בהם כזכאים לקבלת גמלת ניידות. העותרים טוענים כי החלטות אלה אינן מתיישבות עם החלטות אחרות שהתקבלו בעניינם על ידי מוסדות מדינה. כך, המוסד לביטוח לאומי קבע אחוזי נכות לעותר 1 וניתנה לו זכאות לקבלת תו נכה; ובנוסף, רישיונו לנהיגה במשאית נשלל, על אף שזה היה מקור פרנסתו. לעותר 2 ניתנה תעודת נכה, וכן נקבע כי הוא לא כשיר לנהוג ברכב דו-גלגלי מסוג A2 . לשיטת העותרים יש סתירה בין קביעות אלה לבין החלטות ועדת הערר שלא להכיר בעותרים כמוגבלים בניידות, וסתירה זו מעידה על כך שהחלטות ועדת הערר אינן מצויות במתחם הסבירות. בפי העותר 1 טענות כנגד ההחלטות בעניינו, גם מהטעם שלשיטתו לא ניתן משקל מספק לחוות דעת רפואיות שהוגשו על ידו. העותרים שניהם סבורים כי לנוכח תכליתו של הסכם הניידות, היה מקום ליתן פרשנות רחבה להסכם זה, ובתוך כך להחיל על עניינם סעיף מתאים מרשימת הליקויים; ויוער כי העותרים אינם מפנים בעתירה לסעיף ספציפי ברשימה שלשיטתם מתאים למצבם הרפואי. עוד טוענים העותרים כי היו בעבר מקרים שבהם הוועדה הרפואית קבעה זכאות לגמלת ניידות גם למי שסבלו מליקוי שאינו מנוי ברשימה, ולשיטתם הוועדה פועלת בחוסר שוויון ובשרירותיות בעניין זה כאשר "כל רופא פועל ומחליט כאוות נפשו וראות עיניו".

יתרה מכך, העותרים מבקשים לתקוף את חוקיות הסכם הניידות, בטענה כי הוא מפלה לרעה את אוכלוסיית הנכים שסובלת מליקויים שאינם מנויים ברשימה. בשל הפגיעה הנטענת בעיקרון השוויון, כמו גם בחופש העיסוק של העותר 1 ששימש כנהג משאית, מבקשים העותרים מבית המשפט " ליתן

תקנה התואמת את מצבם של העותרים". בתגובה לתגובת המשיבים שהוגשה בהסכמה, הדגישו העותרים כי "הפגם" שנפל בהחלטות שניתנו בעניינם מקורו ב"תקנות לא נכונות", וכי הסעד המבוקש במסגרת עתירה זו הוא ליתן

צו להתקנת תקנות; וככל שניתן להבין מן העתירה כוונתם של העותרים היא שבית משפט זה יורה על הרחבת הסכם הניידות כך שייכללו בו הליקויים שמהם סובלים העותרים.

4.

המשיבים טוענים כי לבית הדין האזורי לעבודה נתונה סמכות ייחודית לדון בטענות הנוגעות לזכאות לקבלת גמלת ניידות מכוח הסכם הניידות, לרבות טענות פרשניות, ומשכך דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי. בהקשר זה נטען כי העותר 2 בחר שלא להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה על ההחלטה שניתנה בעניינו, בעוד העותר 1 כלל לא נקט בהליך בבית הדין האזורי לעבודה. המשיבים מוסיפים וטוענים כי יש לדחות את העתירה על הסף בהינתן ההלכה שאין לכלול במסגרת עתירה אחת את ענייניהם המובחנים והנפרדים של מספר עותרים, גם כאשר העתירה מעלה נושא בעל אופי דומה; ובמקרה דנן לכל אחד מן העותרים רקע עובדתי שונה מחברו – הן בהיבט הרפואי הן מבחינת ההליכים המנהליים והמשפטיים שהתקיימו בעניינו.

כן טוענים המשיבים כי אין לקבל את ניסיון העותרים לתקוף את חוקיות הסכם הניידות. ראשית, מאחר שהעותרים לא העלו את טענותיהם לעניין הרחבת ושינוי רשימת הליקויים המנויה בתוספת להסכם הניידות לפני הצדדים הרלוונטיים להסכם – משרד האוצר והמוסד לביטוח לאומי – טרם שהגישו את העתירה, ועל כן לשיטתם של המשיבים עסקינן בעתירה מוקדמת. שנית, מכיוון שלא מוצו ההליכים לבירור המצב הרפואי העובדתי של העותרים בפני הערכאות המוסמכות לכך (בתי הדין לעבודה), כך שבחינת הרחבת רשימת הליקויים המזכה היא מוקדמת ותיאורטית בשלב זה. לגופם של דברים טוענים המשיבים כי אין להיעתר לסעד המבוקש – שינוי הסכם הניידות, שכן מדובר ביישום מדיניות של מתן הטבות סוציאליות הניתנות על פי שיקולים תקציביים וסדרי עדיפויות שאין זה מדרכו של בית משפט זה להתערב בהם, וכך ביתר שאת שעה שהעתירה אינה מבססת כל עילה לכך.

5.

לאחר שעיינו בעתירה ובתגובה על נספחיהן וכן בתגובה לתגובה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף לנוכח קיומו של סעד חלופי. קצבת הניידות מוענקת לזכאים על פי הסכם הניידות שנערך מכוח סעיף 9(א) לחוק – ומשכך חל עליה סעיף 391(א)(1) לחוק, המעניק לבית הדין האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענה בנוגע להסכם הניידות (ראו והשוו: בג"ץ 7816/17 אור-נר נ' המוסד לביטוח לאומי , פסקה 2, (8.1.2018) (להלן: עניין אור-נר ); בג"ץ 3618/12 ויסמן נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (23.9.2012)). זאת ועוד, בפסיקתו של בית משפט זה נקבע זה מכבר כי אף אם חלק מטענות העותרים מתמקדות בחוקיות הקריטריונים שאימץ הסכם הניידות, להבדיל מפרשנותו או דרך יישומו, אין בכך כדי להפקיע את סמכות בית הדין לעבודה ולאפשר את עריכת הבירור הראשוני בפני בית משפט זה (עניין אור-נר , פסקה 2). בענייננו העותר 1 כלל לא פנה לבית הדין האזורי לעבודה בהשגה על החלטת ועדת הערר; והעותר 2, שתביעתו לבית הדין האזורי לעבודה נדחתה בפסק דין מיום 1.5.2017, בחר שלא לערער עליה לבית הדין הארצי לעבודה, וזאת למרות שבפסק הדין צוין במפורש כי באפשרותו לעשות כן.

באשר לטענותיהם של העותרים כנגד חוקיות הסכם הניידות, דומה כי אלו נועדו אך כדי להכליל את העותרים תחת תחולת ההסכם, והן נטענו בעלמא ובלא כל אחיזה. ככל שניתן להבין מן העתירה, הסעד המבוקש מבית משפט זה הוא שינוי תוכנו של הסכם הניידות כך שיכלול את הליקויים שמהם סובלים העותרים, ויוער בהקשר זה כי את חוקיות הסכם הניידות יש לבחון במסגרת כללי המשפט המנהלי (ראו בג"ץ 1662/05 לוי נ' מדינת ישראל (3.3.2009)); ואולם העתירה אינה מניחה אף ראשיתה של תשתית עובדתית המבססת את הטענה שרשימת הליקויים המופיעה בהסכם אינה סבירה או שהיא מפלה את מי שסובל מליקוי שאינו מופיע בה. טענותיהם של העותרים בהקשר זה, בכסות משפטית כביכול, הן כלליות וסתמיות ואינן מגלות טעמים להתערבותנו (בג"ץ 1011/18 אזולאי נ' שרת המשפטים , פסקה 6 (28.6.2018); בג"ץ 2511/17 עמותת אבות למען צדק נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (8.11.2017)).

6.

העתירה נדחית אפוא על הסף. אין צו להוצאות.