פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
גבוה לצדק
בג"ץ
7816/17
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט ד' מינץ
העותר:
עו"ד נפתלי אור-נר
נ ג ד
המשיבים:
1. מוסד לביטוח לאומי
2. מנכ"ל במשרד האוצר
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותר:
בעצמו
בשם משיב 1:
עו"ד אורנה רוזן אמיר
בשם משיב 2:
עו"ד שרון הואש איגר
פסק-דין
השופט נ' הנדל:
1.
העותר, שנפגע קשות בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 11.1.2014, פנה בחודש נובמבר 2015 ללשכה המחוזית של משרד הבריאות, וביקש לבחון את זכאותו לקבלת קצבת ניידות – מכוח הסכם הניידות שעליו חתמו ממשלת ישראל ומשיב 1 (להלן: המוסד לביטוח לאומי ), לפי סעיף 9(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק ). אולם, אז התברר לעותר – שחגג את יום הולדתו ה-67 ביום 30.3.2014 – כי פנייתו לא תיבדק לגופה, מאחר ועל פי הסכם הניידות לא ניתן להגיש תביעה לקצבת ניידות לאחר ההגעה לגיל הפרישה. בעקבות התגלית, פנה העותר אל המשיבים וטען כי בנסיבות יוצאות הדופן של העניין ראוי לחרוג מהוראותיו הדווקניות של ההסכם, ולבחון לגופה את תביעתו. בהקשר זה, ציין העותר כי המגבלה שבגינה הוא תובע קצבת ניידות נוצרה עוד בטרם הגיעו לגיל הפרישה, וכי המצב הקשה שאליו נקלע בעקבות תאונת הדרכים החמורה בה היה מעורב מנע ממנו לברר את זכויותיו ולהגיש את התביעה במועד. חליפת מכתבים בעניין נמשכה תקופה ארוכה, אך הותירה את העותר בידיים ריקות – ובלב מלא תרעומת על "הזלזול התהומי" בפניותיו, בייחוד מצד משיב 2 ומשרדו.
כשלושה חודשים לאחר ששלח את המכתב האחרון, הגיש העותר את העתירה דנן – שבמרכזה הטענה כי "הצדק הטבעי" אינו מאפשר לשלול מאדם הטבות סוציאליות, אך משום שמצבו הקשה מנע ממנו לברר את זכויותיו בחלון הזמנים הקצר שעמד לרשותו. במישור הסעדים, העותר מבקש כי נורה למשיבים להקים "ועדות חריגים", שיוכלו לחרוג מהוראותיו הפורמאליות של הסכם הניידות משיקולי "צדק והגינות אנושית". בתגובתו, אליה הצטרף גם משיב 2, טען המוסד לביטוח לאומי כי דין העתירה להידחות על הסף, נוכח קיום סעד חלופי בדמות פנייה לבית הדין לעבודה. המוסד לביטוח לאומי הוסיף כי העתירה נגועה בשיהוי ניכר, וכי גם בהנחה שיש מקום להפעלת שיקול דעת במקרים חריגים – עניינו של העותר אינו נמנה עליהם. העותר ביקש להשיב לתגובת המשיבים, אך צירף לבקשתו, ללא היתר, את התשובה עצמה. כך או כך, לא מצאתי שיש בדבריו כדי לשנות את התמונה.
2.
כפי שסבורים המשיבים, דין העתירה להידחות על הסף נוכח קיומו של סעד חלופי. כאמור, קצבת הניידות מוענקת לזכאים על פי הסכם הניידות שנערך מכוח סעיף 9(א) לחוק – ומשכך, חל עליה סעיף 391(א)(1) לחוק, המורה כי "לבית דין אזורי [...] תהיה סמכות ייחודית לדון ולפסוק בכל תובענה [...] של הזכאי לגמלה, או של האדם אשר לידיו ניתנה הגמלה, הטוענים שקופחו בזכותם" (בג"ץ 3618/12 ויסמן נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (23.9.2012); להלן: עניין ויסמן ). נוכח קיומה של סמכות ייחודית זו, היה על העותר להשיג תחילה על ההחלטה בעניינו בפני בית הדין לעבודה – שהרי " בית משפט זה אינו אמור לבוא במקומו של בית הדין לעבודה, מטעם זה או מטעם אחר, אלא רק לבקר פסק-דין של בית הדין הארצי לעבודה, כדי לברר שמא נפלה בו טעות משפטית מהותית" (בג"ץ 279/96 חלמיש נ' המוסד לביטוח לאומי
(25.4.1996)). כפי שעולה מעניין ויסמן , אין בצירופו של משיב 2 לעתירה – או בכך שטענות העותר מתמקדות בחוקיות הקריטריונים הקשיחים שאימץ הסכם הניידות, להבדיל מפרשנותו או דרך יישומו (בהקשר זה ראו גם בג"ץ 9163/02 וינטראוב נ' שר העבודה והרווחה (9.8.2006)) – כדי להפקיע את סמכות בית הדין לעבודה ולאפשר את עריכת הבירור הראשוני בפני בית משפט זה. נוכח המסקנה אליה הגעתי בסוגיית הסעד החלופי, לא מצאתי להידרש ליתר טענות המשיבים.
3.
העתירה נדחית, אפוא, על הסף. אין צו להוצאות.
ניתן
היום, כ"א בטבת התשע"ח (8.1.2018).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט