בג"ץ 6904/06 בטי בן ארוס נ. בית הדין הארצי לעבודה

השופט א' א' לוי:

1.העותרת, מורה לגיל הרך ורכזת חינוכית במקצועה, הגישה לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב תביעה נגד משיבה 2, מעבידתה בעבר, לשלם לה שכר עבודה עבור החודש האחרון לעבודתה ותשלומים נוספים, כדמי הבראה ופדיון ימי חופשה. משיבה 2, מצדה, הגישה תביעה שכנגד, לחיובה של העותרת בהשבת סכומים ששולמו לה, לטענתה, ביתר ובניגוד להסכם ההעסקה, כמו גם להשבת ציוד שהושאל לה במסגרת עבודתה. בית-הדין האזורי קיבל את תביעתה של העותרת במלואה, למעט הרכיב הנוגע להפרשות לביטוח המנהלים, ודחה את התביעה שכנגד. בית-הדין קבע, כי הצדדים הגיעו להסכמה שבעל-פה, מאוחרת לחוזה ההעסקה של העותרת, על פיה תמורת ניהולם של שלושת הגנים שבבעלות משיבה 2, ישולם לעותרת שכר כולל . עוד נקבע כי, שכר זה אכן שולם לה במלואו, למעט עבור חודש יוני 2001. כפועל יוצא מהאמור, חייב בית-הדין את המשיבה 2 בתשלום שכר עבודה לעותרת בהתאם לאותה הסכמה מאוחרת.

2.על פסק-הדין ערערה המשיבה לפני בית-הדין הארצי לעבודה. בסופו של יום, ולאחר שדן בטענות הצדדים בהרחבה, קיבל בית-הדין הארצי את הערעור בחלקו. נקבע, בין היתר, כי "חיובה של [ משיבה 2 ] בתשלום שכר עבודה בהתבסס על הסכמה מאוחרת שלא באה על זכרה כלל בכתב התביעה, לא כטענה עובדתית אף לא כסעד הנשען עליה, הוא בגדר פסיקת סעד שלא נתבקש, ולכן, אין, וממילא לא היה מקום לפסיקת סעד שלא נתבקש" (סעיף 16 לפסק-הדין). בית-הדין המשיך וקבע, כי המנגנון לחישוב השכר הקבוע בהסכם ההעסקה המקורי, מתבסס על מספר הילדים בכל גן ובהתאם לכך, חייב את העותרת להשיב סכומים ששולמו לה ביתר.

3.העותרת, הממאנת להשלים עם פסק-דינו של בית-הדין הארצי, מבקשת כי נורה על ביטולו. בעתירה מלינה היא על עיוותים שנפלו לטענתה בפסק-הדין, בדמות התערבות ללא יסוד של בית-הדין הארצי בממצאים עובדתיים שנקבעו בידי הערכאה הדיונית, כמו גם בקביעתו השגויה כי בית-הדין האזורי הושיט לעותרת סעד אשר כלל לא התבקש על-ידה. לגרסתה, הפלוגתא עלתה מכתבי הטענות, ואף עלתה במפורש מרשימת הפלוגתאות שהוגשה על-ידי הצדדים.

4.לאחר שעיינו בעתירה ובתשובה לה, הגענו לכלל דעה כי אין בידנו להושיט לעותרת סעד. כידוע, אין בית משפט זה מתערב בפסיקותיו של בית-הדין לעבודה, אלא במקרים חריגים בהם ארעה טעות משפטית מהותית, אשר הצדק דורש את תיקונה (בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה

פד"י מ(1) 673, 693 ; בג"צ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית הדין הארצי לעבודה , פד"י נא(2) 63, 88; בג"צ 3400/98 בן עזרא נ' בית הדין הארצי לעבודה , לא פורסם, מיום 27.09.98). מקרה זה אינו מקים עילה להתערבות שכזו. עיון בפרוטוקול הדיון של בית-הדין הארצי מעלה, כי אף בא-כוחה של העותרת הסכים שבכתב התביעה לא אוזכרה הסכמה מאוחרת כלשהי באשר לתנאי העסקתה של שולחתו. בית-הדין הארצי היה רשאי אפוא להסיק את המסקנה המתבקשת, לאמור, נוכח אי אזכורה של ההסכמה המאוחרת בכתב התביעה, חיובה של משיבה 2 בתשלום שכר עבודה בהתבסס על אותה הסכמה, הינה בבחינת סעד אשר לא התבקש על-ידי העותרת, ולפיכך לא היה צריך להינתן מלכתחילה על-ידי הערכאה הדיונית.

על יסוד כל האמור, החלטנו לדחות את העתירה על הסף. העותרת תשלם למשיבה 2 את שכר-טרחת בא-כוחה, בסכום של 5,000 ש"ח.