בג"ץ 3400/98 אילנה בן עזרא, עו"ד נ. בית הדין הארצי לעבודה

1.העותרת היתה היועצת המשפטית של מרכז ההשקעות במסגרת משרד התעשיה והמסחר. היא עבדה בתפקיד זה יותר מעשר שנים. ביום 10.12.95 פוטרה מעבודתה. זמן קצר לאחר מכן הגישה תובענה לבית הדין האזורי לעבודה. בתובענה זאת היא טוענת כי פיטוריה נעשו שלא כדין ולפיכך אין להם תוקף. הדיון בפני בית הדין האזורי לעבודה התמשך עד כה על פני ישיבות רבות ועדיין הוא נמשך והולך. במהלך הדיון הגישה העותרת בקשות רבות לבית הדין בקשר לסדרי הדין ודיני הראיות. חלק מן הבקשות נתקבלו וחלק מן הבקשות נדחו. העותרת לא השלימה עם חלק מהחלטות הביניים של בית הדין האזורי. היא ביקשה מבית הדין הארצי לעבודה רשות לערער על החלטות אלה. בית הדין הארצי לעבודה דחה את הבקשות. או אז הגישה העותרת את העתירה לבית משפט זה. העתירה מכוונת בעיקר נגד בית הדין האזורי לעבודה ובית הדין הארצי לעבודה. היא מבקשת שבית משפט זה יורה "למשיבים לאפשר לעותרת להוכיח את התביעה שהגישה בתיק נו3-949/ (נו14-340/) בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, ו/או לאפשר לעותרת לסתור את תצהיר התשובה של מנהל מרכז ההשקעות באמצעות הכלים הדיוניים שעומדים לרשותו של בעל דין, כגון באמצעות הזמנת עדים, גילוי מסמכים ועיון במסמכים" ועוד. את הרקע להגשת העתירה מסבירה העותרת כך: "נושא מימוש הזכויות הדיוניות החוקתיות של העותרת להוכחת תביעתה ולצורך סתירת תצהיר התשובה הנ"ל, הובא עד כה בפני בית הדין הארצי לעבודה 7 פעמים. 3 פעמים בענין הזכות לזמן עדים, פעמיים בענין גילוי ועיון במסמכים (לגבי שלוש בקשות), ופעמיים בענין דיון בהטעיות חוזרות ונשנות במסמכי בית דין שהוגשו מטעם משרד המשיבים 3 ו4-. לא על כל 7 ההחלטות של בית הדין הארצי מוגשת העתירה שלפנינו, אלא על 6 האחרונות בלבד. וזאת שכן אלה האחרונות סתמו את הגולל וחסמו סופית את מימוש זכותה של העותרת להוכחת תביעתה מחד ולסתירת תצהיר התשובה מאידך".

עם קבלת העתירה החליט בית המשפט (ביום 7.6.98) לבקש התייחסותה של העותרת לשאלה אם יש הצדקה בנסיבות המקרה לסטות מן ההלכה המקובלת בבית משפט זה בדבר היקף ההתערבות בפסקי דין והחלטות של בית הדין לעבודה. העותרת הציגה את עמדתה בשאלה זאת (ביום 14.9.98) בפירוט רב. לדעתה, בנסיבות המקרה יש מקום וטעם, על פי ההלכה המקובלת, להתערב בהחלטות של בית הדין לעבודה.

קראנו את טענותיה של העותרת לגוף העניין, ואת עמדתה בשאלת ההתערבות של בית משפט זה בפסקי דין והחלטות של בית הדין לעבודה, והגענו למסקנה כי על פי ההלכה המקובלת אין הצדקה, בנסיבות המקרה, להתערבות בהחלטות של בית הדין לעבודה, נשוא עתירה זאת.

כידוע, על פי ההלכה המקובלת אין בית המשפט נוהג להתערב בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה אלא אם נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית והצדק דורש התערבות של בית משפט זה. אם כך לגבי פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, קל וחומר שכך לגבי החלטות ביניים של בית הדין הארצי לעבודה, ובן בנו של קל וחומר לגבי החלטות ביניים של בית הדין האזורי לעבודה בעניינים של סדר דין ודיני ראיות. וזה הרי לב העתירה: החלטות ביניים של בית הדין האזורי לעבודה בעניינים של סדר דין ודיני ראיות. כנגד החלטות כאלה אפשר לבקש רשות ערעור מבית הדין הארצי לעבודה. אם בית הדין הארצי לעבודה דוחה את הבקשה, אין בכך כדי לפתוח את השער לבית משפט זה, כדי שהוא ידון בערעור על החלטת הביניים של בית הדין האזורי לעבודה. ניהול המשפט בפני בית הדין האזורי לעבודה, ובכלל זה הסמכות לקבל החלטות ביניים בעניינים של סדר דין ודיני ראיות, הוא בידי בית הדין עצמו, בפיקוח של בית הדין הארצי לעבודה. אמנם באופן עקרוני ייתכן מקרה יוצא מן הכלל, בו בית משפט זה יראה לנכון, על פי ההלכה המקובלת, להתערב גם בהחלטת ביניים של בית הדין הארצי לעבודה. אולם, לאחר ששקלנו את טענות העותרת, המקרה שלפנינו אינו מקרה כזה, המצדיק את התערבותנו.

אין צורך לומר כי עדיין פתוחה בפני העותרת הדרך לערער על פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה, לאחר שיינתן, אם תראה צורך בכך.

לפיכך החלטנו לדחות את העתירה על הסף.