בג"ץ 6905/98 בנימין ארד נ. פקיד הבחירות למועצה המקומית בנימינה

של פקידת הבחירות למועצה המקומית בנימינה, הגברת נאוה מגן, לפסול את מועמדותו של בנימין ארנס ארד ( להלן: העותר ) כמועמד ברשימה "בנימינה אחת" בבחירות למועצה המקומית, וכן לא לאשר את מועמדותו כמתמודד על ראשות המועצה המקומית בנימינה בבחירות האמורות.

ביום הדיון בעתירה (4.11.98) החלטנו לדחות את העתירה. החלטנו כי ניתן את הנימוקים להכרעתנו בנפרד. להלן נימוקינו.

העובדות וההליכים

2.במועדים הרלוונטיים לעתירה זו היה העותר חבר מועצה במועצה המקומית בנימינה ( להלן: המועצה המקומית ). העותר נבחר למועצת המועצה המקומית כמועמד ברשימת הליכוד. ביום 16.11.97, הודיע העותר למזכיר המועצה המקומית על פרישתו מסיעת הליכוד, ועל הקמת סיעת יחיד במועצה, ששמה "בנימינה אחת". בעקבות זאת, פנו חברים בסיעת הליכוד אל ראש המועצה המקומית ביום 17.11.97, בבקשה כי יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו בהוראת סעיף 108ב לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א1950- ( להלן: צו המועצות המקומיות ). מדובר בסמכות לקבוע את דבר פרישתו של חבר מועצה מסיעתו. חשיבותה של הוראה זו לענייננו טמונה בכך, שסעיף 108א לצו המועצות המקומיות קובע כי חבר המועצה שפרש מסיעתו, ולא התפטר מכהונתו כחבר מועצה בתוך שלושים ימים מיום פרישתו, לא ייכלל, בבחירות למועצה שלאחריה, ברשימת מועמדים שהגישה סיעה של המועצה היוצאת.

3.בהתאם להוראת סעיף 108ב(א) סיפא לצו המועצות המקומיות, זומן העותר אל ראש המועצה לצורך השמעת טענותיו בטרם ייקבע דבר פרישתו מן הסיעה. הליך זה התקיים ביום 28.12.97. בעקבות זאת, נשלחה לעותר, וכן לחברי סיעת הליכוד במועצה המקומית, הודעה כתובה מאת ראש המועצה המקומית, בה קובע ראש המועצה את דבר פרישתו של העותר מרשימת הליכוד.

יצויין, כי העותר לא עשה שימוש בזכות הנתונה לו על פי חוק, לערער על הקביעה האמורה תוך שלושים ימים מיום הקביעה לבית המשפט המחוזי.

עוד יצויין, כי ביום 3.8.98 הודיע ראש המועצה המקומית לפקידת הבחירות למועצה ולראש הרשות בנימינה, גברת נאוה מגן ( להלן: פקידת הבחירות ), על דבר הקביעה האמורה.

4.ביום 20.8.98, הודיע העותר במהלך ישיבת מועצה בה היה על כל חבר מועצה להכריז על הזדהות עם סיעה כזו או אחרת, על הזדהותו עם סיעת "בנימינה אחת". ביום 8.10.98 הגיש העותר לפקידת הבחירות את רשימת המועמדים לסיעת "בנימינה אחת", כאשר הוא עומד בראשה. כן הגיש את מועמדותו לראשות המועצה.

ביום 18.10.98, הודיעה פקידת הבחירות לעותר על החלטתה שלא לאשר את הצעת מועמדותו לבחירות לראש המועצה המקומית, ולפסול את מועמדותו כמועמד מס' 1 של רשימת "בנימינה אחת". פקידת הבחירות סמכה את החלטתה על הוראת סעיף 108א הנ"ל לצו המועצות המקומיות, ועל קביעת ראש המועצה את דבר פרישתו של העותר מן הרשימה.

5.העותר ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, בהתאם לזכותו לפי סעיף 42(ג) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה1965- ( להלן: חוק הבחירות ). בערעורו טען לפגמים שונים בהליך שהוביל לקביעת ראש המועצה בדבר פרישתו מן המועצה, וכן כי לא התקיימו דרישות המופיעות בסעיף 108ב לצו המועצות המקומיות.

כן טען העותר כי יש לפרש את האיסור שבסעיף 108א לצו באורח מצמצם, כך שאין הוא חל על התמודדות במסגרת רשימה אשר לא התמודדה בבחירות הקודמות למועצה, וזאת גם אם לאותה רשימה היו נציגים במועצה היוצאת.

6.בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של העותר.

אשר לטענות בדבר תוקפה של הקביעה בדבר פרישתו של העותר, קבע בית המשפט כי פרישתו של העותר הפכה לעובדה מוגמרת. המועד להגשת ערעור על קביעת ראש המועצה חלף זה מכבר, וערעור לא הוגש. גם התנהגותו של העותר עולה בקנה אחד עם מסקנת הפרישה. משכך, חלה על העותר הוראת סעיף 108א לצו.

אשר לשאלת מובנו של האיסור שבסעיף 108א, דחה בית המשפט את טענותיו של העותר, וקבע כי הוראה זו מתייחסת לכל סיעה שהיתה במועצה היוצאת. לכן, הוראה זו חלה על סיעת "בנימינה אחת". בשל כך, היה על העותר, אם ביקש להתמודד בבחירות דהשתא, להקים רשימה חדשה, אשר עליה לעמוד בדרישות החוקיות המתייחסות לרשימות חדשות. בית המשפט ציין, בהקשר זה, כי דרישות אלה לא התקיימו, וכי רשימתו של העותר אינה נתמכת בחתימות של המספר המזערי של בוחרים הנדרש בחוק (לגבי בנימינה, מדובר ב69- חתימות).

נוכח דברים אלה, נדחה ערעורו של העותר. מפסק הדין עולה כי הוא ניתן והודע ביום רביעי, ה - 28.10.98, בנוכחות הצדדים.

7.העתירה שבפנינו מופנית כנגד פסק הדין של בית המשפט המחוזי. כאמור, ביום הדיון בעתירה החלטנו לדחותה. הטעם העיקרי להחלטתנו היה השיהוי הכבד, בנסיבות הענין, בו נגועה העתירה. על ענין זה אעמוד עתה.

שיהוי

8.מקובל עלינו, כי בעיקרון שמורה לבית המשפט הגבוה לצדק הסמכות לדון בעתירות אשר עניינן פסקי דין של בתי משפט מחוזיים בערעור לפי סעיף 42 לחוק הבחירות (ראו בג"צ 6654/98 הלפרין נ' פקיד הבחירות

(טרם פורסם)). באותה פרשה קבענו עוד, כי לבית המשפט שיקול דעת בהפעלת סמכות זו, והוא יפעיל אותה רק במקרים חריגים ונדירים המצדיקים זאת.

המקרה שבפנינו הוא מקרה מובהק, אשר אינו מצדיק את הדבר, וזאת מחמת שיהוי חמור בו נגועים ההליכים בהם נקט העותר. העתירה שבפנינו הוגשה ביום ב', ה2.11.98-, היינו - לא פחות מחמישה ימים תמימים לאחר מתן פסק הדין. במוקד העתירה עומדות הבחירות לרשות המקומית. בכל הנוגע לקיומן של בחירות, עמד בית המשפט הגבוה לצדק פעם אחר פעם על כך, שהמהירות בנקיטת הליכים היא קריטית. כפי שצויין, "...כשמדובר בקיומן של בחירות, חייבים מועדי הפעולה או התגובה להיות קצרים ביותר" (דברי השופט א' גולדברג בע"א 2219/92 שפירא-ליבאי נ' מפלגת העבודה הישראלית , פ"ד מו(4) 221). על הטעמים שביסוד גישה זו עמד בית המשפט בבג"צ 705/78

הרשימה לחידוש ויזמה חי נ' פקיד הבחירות למועצת עיריית גבעתיים ,

פ"ד לב(3) 608, שם הוסברו הדברים כך:

"כידוע מקפיד בית משפט זה במיוחד שלא יהיה כל שיהוי בהגשת עתירה כשמדובר על עתירה המתייחסת לבחירות, זה מן הטעם הפשוט שבענייני בחירות נקבעו בחיקוקים מועדים קרובים זה לזה ומההכרח לשמור שלוח הזמנים לא ישובש, כדי שהבחירות תוכלנה להתקיים במועדן" (בעמודים 611, 612).

9.דברים אלה חלים במישרין על ענייננו. עיון בסעיף 42 לחוק הבחירות מלמד, כי בהוראה זו נקבעה מסגרת זמן תחומה היטב לקיום ההתדיינות בערעור בחירות. בהתאם לכך, סעיף 42(א) קובע, כי על פקיד הבחירות להודיע על סירובו לאשר רשימת מועמדים לא יאוחר מן היום ה20- לפני יום הבחירות. ערעור על החלטה כאמור חייב להיות מוגש לא יאוחר מן היום ה17- לפני יום הבחירות. בית המשפט הדן בערעור כזה, חייב למסור את פסק דינו לפקיד הבחירות לא יאוחר מן היום ה12- שלפני יום הבחירות (סעיף 42(ג)).

על רקע זה, מתבהרת ועולה חשיבותה הרבה של המהירות בהגשת עתירה במקרה כגון זה שבפנינו. גישה זו מצאה את ביטויה, בין השאר, גם בפסיקה אשר החילה את המועדים הקבועים בסעיף 42(ג) גם על ההתדיינות בפני בית המשפט הגבוה לצדק. כפי שציין בית המשפט בפרשת הרשימה לחידוש ויזמה חי

הנזכרת לעיל

(בעמוד 610):

"אמנם אין בחוק כל הוראה לגבי פסק דין של בית המשפט הגבוה לצדק בקשר לענייני בחירות, אך ההוראה הנ"ל שבסעיף 42(ג) מבהירה, שהיה זה בכוונת המחוקק שלכל המאוחר שנים עשר יום לפני מועד הבחירות יהיה ברור באופן סופי איזה רשימות מתמודדות בבחירות ומי הם המועמדים באותן רשימות. לו היינו מוציאים צו על תנאי היום, לא היינו מצליחים לסיים את הבירור אלא סמוך מועד למועד הבחירות ולכך אין כל הצדקה".

אמת, ניתן להעלות על הדעת מקרים, בהם לא ניתן יהיה לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק בתוך התקופה האמורה של שנים עשר ימים. המדובר בעיקר במצב בו פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן במועד האחרון הקבוע לכך בחוק, באופן שהפניה לבית המשפט הגבוה לצדק חייבת "לגלוש" אל תוך המסגרת של שנים עשר הימים. עם זאת, מובן כי בקיומה של אפשרות כזו אין כדי לגרוע מחובתו של מי שמבקש כי בית המשפט הגבוה לצדק יעשה שימוש חריג בסמכותו, לפעול בכל המהירות האפשרית.

במסגרת חובה זו של בעל הדין, יש לצפות בדרך כלל כי עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק תוגש תוך זמן קצר ביותר, ואם אין נסיבות מיוחדות המונעות זאת, יהיה זה ביום העבודה הראשון של בית המשפט לאחר מתן פסק הדין. דרישה זו אינה קלה. עם זאת, נראה כי בעידן זה של מיחשוב ואוטומציה ברוב המכריע של משרדי עורכי דין, אין בה כדי להטיל נטל בלתי סביר, אשר לא ניתן לעמוד בו. דרישה זו חיונית על מנת לאפשר את קיומו של הדיון בעתירה במהירות המירבית, תוך הקטנת הסיכון לכך שלוח הזמנים לקיומן של הבחירות ישתבש. אני סבור, על כן, כי בדרך כלל יש בדרישה זו כדי לאזן באורח הולם בין עניינו של העותר המבקש להביא את עתירתו בפני בית המשפט, לבין האינטרס הציבורי בתקינות הליכי הבחירות.

10.המקרה שבפנינו הוא דוגמא להפרה ברורה של החובה לפעול במהירות המירבית. המועד לקיום הבחירות למועצה המקומית חל ביום 10.11.98. העתירה הוגשה לבית המשפט הגבוה לצדק שמונה ימים בלבד לפני יום הבחירות, ולא במסגרת שנים עשר הימים הקבועים בסעיף 42(ג) לחוק הבחירות. העתירה הוגשה לא פחות מחמישה ימים לאחר שניתן והודע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בנסיבות כגון אלה, המדובר בהשתהות אשר די בה כדי להצדיק את דחיית העתירה.

העותר מבקש להסביר את השיהוי ולטעון, כי השיהוי נובע מפנייה שנעשתה על ידי העותרים לשר הפנים לדחות את מועד עריכת הבחירות. בהסבר זה אין כדי לשכנע. ראשית, לא הוחוור מדוע יש בפנייה זו כדי להצדיק השתהות כלשהי בהגשת העתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. נזכור, כי עילתה הנטענת של עתירה זו התגבשה, לכל המאוחר, במועד מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי. הפניה לשר הפנים אינה מעלה ואינה מורידה דבר בכל הנוגע להגשת עתירה המבקשת לתקוף את פסק הדין. שנית, אין בטענה זו כדי להסביר את אורכו של השיהוי. לא ברור, מדוע פניה כזו צריכה להביא להשתהות של לא פחות מחמישה ימים בפניה לבית המשפט.

במצב דברים זה, לא נמצא בפנינו הסבר סביר להשתהות הניכרת בהגשת העתירה. בשל כך, מתחייבת דחייתה של העתירה על הסף, מחמת השיהוי שדבק בה, ומבלי שנידרש לעיצומם של הדברים.

מטעמים אלה, החלטנו לדחות את העתירה ביום הדיון בה.

יש להמציא העתק נימוקים אלה לבאי כוח בעלי הדין.