בג"ץ 6997/00 עו"ד מאיר סרגובי- בתור נאמן של הקדש נ. עו,ד מאיר סילברסטון

זוהי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

תחילתה של פרשה זו במחלוקת שהתעוררה בין בעלי הדין סביב משמעותן של הוראות תקנות בתי המשפט והוצאה לפועל (פגרות), התשמ"ד 1983-. פסק הדין הומצא למערער ביום 17.4.00. יום י"ד בניסן, הוא יום תחילת פגרת הפסח, היה יום 19.4.00. על כן, לכאורה החל מירוץ הזמן להגשת הערעור ביום 18.4.00.

דעת המערער היתה שונה. לשיטתו, היה מקום ליתן משקל לכך שתקופת הפגרה המתייחסת לימי הפסח, נקבעה בדרך של ציון המועדים על פי הלוח העברי. המערער הסביר כי "היום העברי מתחיל סמוך לתום תפילת מנחה עם שקיעת השמש ועל כן מתחיל בשעות המשתנות כפי שמשתנות השעות של שקיעת השמש". אי לכך, יום י"ד בניסן נפל בחלקו ליום 18.4.00, וספירת הימים לצורך הגשת הערעור החלה רק בתום פגרת הפסח.

בהחלטה מיום 3.10.00 דחיתי את פרשנות המערער. קבעתי כי המונח יום הוגדר בחוק הפרשנות, התשמ"א 1981-. הגדרה זו קובעת כי יום הוא "התקופה שמחצות הלילה ועד חצות הלילה שלאחריו". הגדרה זו לוכדת בחובה את חישובי הימים בין שהם נעשים לפי הלוח הגרגוריאני ובין שהם נעשים לפי הלוח העברי.

על רקע דברים אלה נזקק המערער לבקשתו החלופית להאריך את המועד להגשת הערעור. לדבריו, טעותו בתום לב בחישוב הימים אינה יכולה להוביל לתוצאה דרסטית הסוגרת בפניו את שערי הערעור. המשיבים חוזרים על העמדה הותיקה, לפיה טעות במניין הימים, לרבות טעות בפרשנות הדין, אינה יכולה להוות טעם מיוחד להארכת מועדים.

אמנם, הכלל הוא שטעות של המבקש אינה עילה מספקת להארכת מועד, אך כלל זה, החוזר ונשנה בהחלטות בית המשפט, מקורו עוד בתקופה בה נחשבה טעות שבדין ל"בלתי אופרטיבית". הבחנה זו הוסרה, בינתיים, בתחומים אחרים של הדין. הטעות בדין הוכרה כטעות אופרטיבית בדיני החוזים, בדיני עשיית עושר ולא במשפט ועוד. הטעות בדין אף שמשה מנוף לשחרורו של בעל הדין מהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין. הקלה מסויימת בדיני הטעות באה לידי ביטוי גם בתחום הפלילי, בהוראת סעיף 34 כ של חוק העונשין, תשל"ז 1977, וטעות שהיא בלתי נמנעת באורח סביר, יכול לשמש הגנה לנאשם. כוחה האופרטיבי של הטעות לא נשלל גם כאשר נהנה הטועה מייעוץ משפטי. גם אז לא ננקט קו נוקשה יתר על המידה, שכן יש להביא בחשבון טעות בייעוץ המשפטי (בג"ץ 333/78 חברה לנאמנות של בנק לאומי נ' מנהל מס עזבון , פ"ד לב (3) 202).

על רקע זה קשה לתמוך בכלל הקובע קטגורית כי טעות בדין לעולם לא תהווה טעם מספיק להארכת מועד. יש לזכור שחרף קביעות מפורשות כי טעות במניין אינה בבחינת טעות המהווה טעם מיוחד להארכת מועד בהליכים אזרחיים (בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס , פ"ד ל (2) 617), היו מקרים בהם הוכרה טעות עורך הדין כטעם מיוחד (ע"א 8547/96 אלימלך נ' מנהל מס שבח , דינים עליון נה 58). יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה, ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים (6708/00 אהרון נ' אהרון ).

.

המניעה הנוגעת להארכת מועדים ניזונה, בראש וראשונה, מהצורך להגן על ציפיות בעל הדין האחר ביחס לסופיות ההליכים. עם סיום ספירת הימים מתגבשת מבחינת בעלי הדין "מעין חסינות", המאפשרת לבעל הדין להניח כי הסכסוך שהוא היה מעורב בו מצוי מאחוריו (בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אלינא אוריאלי , תקדין עליון 2000(1) 487). ההקפדה על לוח הזמנים משרתת גם את אינטרס הכלל המגולם בסופיות הדיונים, ומאפשרת תכנון של לוח הזמנים השיפוטי.

במקרה זה, איחורו של המערער נבע מתוך טעות. טעות זו מקורה, בין היתר, בכוי הניסוחי של התקנות. שעות היום מחושבות, מטעמי נוחות, על פי המקובל בלוח הגרגוריאני, ואילו מועדי הפגרה ננקבו, גם הם מטעמי נוחות, רק בהתאם ללוח העברי. ערוב זה מטיל חובת זהירות על המערער דווקא. מתברר כי המערער היה ער לקושי הפרשני הניצב מולו. על כן, ניתן היה לצפות כי המערער לא יטול סיכון מחושב, אלא יגיש את הערעור במועד, על פי הפרשנות הנוחה פחות מבחינתו. אך האם נפגע אינטרס ההסתמכות של המשיבים?

פסק הדין לא הודע לצדדים, על ידי זימונם לאולם בית המשפט. פסק הדין הומצא למערער ביום 17.4.00. לכאורה, היה בעובדה זו כדי להקל על המערער. המשיבים לא יכולים היו לדעת מהו המועד לתחילת מרוץ הזמן. על כן לא נפגע אינטרס ההסתמכות שלהם. ברם, במקרה זה, למדו המשיבים על מועד המצאת פסק הדין ממכתבו של המערער אליהם שנכתב במועד המצאת פסק הדין. מכתב זה הגיע אל המשיבים ביום 30.4.00. המשיבים יכלו לכן לפתח ציפיות ביחס למועד הגשתו של הערעור, ומתוך תגובתם ניתן ללמוד כי כך אכן היה.

עיון בחומר המצוי בתיק מלמד כי המערער ציין בפתח ערעורו כי כתב הערעור הגיע לידיו ביום 18.4.00. ציון זה היה מוטעה. הוא מנע שאלות ביחס לאיחור במועדים. המשיבים השגיחו בטעות זו, והגישו מייד בקשה למחיקת הערעור, תוך הדגשה כי פסק הדין הומצא לידי המערער ביום 17.4.00. רק אז, טרח המערער להסביר את פשר חישוביו שלו, ולציין כי הערעור הוגש במועד, אם יחושבו השעות לפי הלוח העברי.

בנסיבות אלה, נראה כי יד האינטרס של המשיבים על העליונה. המערער נטל סכון בנוגע לפרשנות החוק. סיכון זה היה סיכון מחושב. אין מדובר בטעות שבעלמא. המערער גם לא נקט אמצעי זהירות המתחייבים מפרשנותו, כמו שיגור מכתב אל המשיבים ובו הודעה על דבר כוונתו להגיש ערעור.

זאת ועוד, המערער מציין כי ההחלטה נשוא הערעור אינה שמה קץ להליכים נגד המשיבים, אלא רק מפנה את הסכסוך לדרך דיונית אחרת. המערער בדעה כי שיקול זה פועל נגד אינטרס ההסתמכות של המשיבים. בפועל, מלמד שיקול זה כי פגיעתה של חסימת הדרך הערעורית מבחינת המערער אינה קשה עד כדי כך שיש לזקוף את טעותו של חשבון המשיבים.

התוצאה היא שהבקשה נדחת.