בג"ץ 7040/16 צבי טירם נ. שר הביטחון

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים

(כב' השופט ר' אמיר ) , בעת"מ 49495-03-16, מיום 27.11.2016, עד להכרעה בערעור על פסק דין זה.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

2 .

המשיבה היא נכת צה"ל, נשואה ואם לשני ילדים. במהלך שירותה הצבאי, נפגעה המשיבה מתקיפה מינית, ונגרמה לה נכות בשיעור של 50% לצמיתות, בגין פוסט-טראומה.

3.

בשל נכותה, מקבלת המשיבה תגמולי " נכה נצרך ", מכוח סעיף 7(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשל"ט – 1959 (להלן: חוק הנכים ). החל משנת 2009, החלה המשיבה לקבל גם תוספת למימון צרכים מיוחדים, לפי סעיף 7ב לחוק הנכים; תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (תוספת למימון צרכים מיוחדים), התשס"ג

– התשס"ג (להלן: תקנות צרכים מיוחדים ); ונוהל 80.18.

4.

בחודש נובמבר 2012, פנתה המשיבה לאגף שיקום נכים במשרד הביטחון (להלן: המבקש או אגף שיקום הנכים ) בבקשה לתשלום נוסף בגין עזרת הזולת מטעמים רפואיים תפקודיים, בהתאם לתקנות הנכים (טיפול רפואי), התשי"ד – 1954 (להלן: תקנות הטיפול הרפואי ); ולנוהל 53.10 שעניינו " עזרת הזולת – מטעמים רפואיים תפקודיים " (להלן: הבקשה לתוספת עזרת הזולת ).

5.

ביום 5.5.2013, דחה הרופא המחוזי את בקשת המשיבה לתוספת עזרת הזולת, ובהמשך, נדחו השגותיה בנושא זה על-ידי הרופא המרחבי, והרופא הראשי. בשל דחיית הבקשה לתוספת עזרת הזולת, הגישה המשיבה בקשה לליווי רפואי, לפי סעיף 24 לתקנות טיפול רפואי (להלן: הבקשה לליווי רפואי ), אולם בקשה זו נדחתה על-ידי הרופא המחוזי של אגף השיקום. המשיבה השיגה גם על כך, וביום 25.1.2016, דחה הרופא הראשי את הבקשה לליווי רפואי.

6.

בסוף שנת 2010, ובמקביל להליכים שפורטו לעיל, פנתה המשיבה לקצינת התגמולים בבקשה לקבלת הטבות בשל נכותה, באופן רטרואקטיבי, החל מחודש אוגוסט 1997, מועד שחרורה מצה"ל (להלן: הבקשה לקבלת ההטבות ). בשנת 2015, ומשהבקשה לקבלת ההטבות נדחתה, פנתה המשיבה, בשנית, לקצינת התגמולים בבקשה לקבלת ההטבות, אולם ביום 24.1.2016, נדחתה אף פנייתה זו.

7.

בחודש מרץ 2016, הגישה המשיבה עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים, בגדרה, נדרש בית המשפט להורות כי המשיבה זכאית לליווי רפואי, או לחילופין, לתוספת עזרת הזולת; וכי היא זכאית לקבל את כל הטבותיה, באופן רטרואקטיבי, מעת שחרורה מצה"ל.

8.

ביום 27.11.2016, ניתן פסק הדין, מושא הבקשה שלפניי.

בכל הנוגע לשאלת זכאותה של המשיבה לליווי רפואי, קבע בית משפט קמא,

כי " אין מדובר במקרה בו רשאי אני, ולא כל שכן חייב אני, להפוך את החלטת המשיב 1 ( הרופא הראשי – א.ש. ), ולהחליט במקומו באופן פוזיטיבי שהעותרת זכאית לליווי רפואי, ולקצוב את מידתו ושיעורו של ליווי זה ". יחד עם זאת, ולנוכח " הפגמים הלכאוריים בהליך ", והסכמת הרופא הראשי, הורה בית המשפט על החזרת עניין זה לבחינה מחדש של הרופא המחוזי.

בהתייחסו לסוגיית עזרת הזולת, הבהיר בית משפט קמא, כי אין חולק שהמשיבה זכאית לתוספת עזרת זולת (בשיעור של 9.5 משקולות), וכי המחלוקת, בהקשר זה, סובבת סביב השאלה האם יש לנכות מתוספת זו את תוספת הצרכים המיוחדים (בשיעור של 6 משקולות), אשר העותרת מקבלת דרך קבע, בגין נכותה. לאחר בחינת ההסדרים הנורמטיביים, מכוחם ניתנות שתי התוספות, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, לפיה " אין מקום להפחית או לנכות מתוספת זו (עזרת הזולת – א.ש.) את תוספת צרכים מיוחדים...והתוספות ישתלמו לעותרת במצטבר זו לזו ".

בהמשך, עמד בית משפט קמא על טענת המשיבה בדבר " רטרואקטיביות ההטבות ", ודחה אותה, בקובעו, כי " אין להורות על תשלומים רטרואקטיביים בגין כל תקופה שקדמה לדצמבר 2013; ואילו בכל הזמנים מאז דצמבר 2013 ואילך, הרי העותרת מקבלת כבר את כל התשלומים להם היא זכאית ".

בהינתן האמור לעיל, קיבל בית משפט קמא את העתירה באשר לזכאותה של המשיבה לתוספת עזרת הזולת, תוך מתן הזדמנות למשיבה לפנות לרופא המחוזי בבקשה חדשה לקבלת ליווי רפואי. לעומת זאת, העתירה הנוגעת לרטרואקטיביות, נדחתה.

הבקשה לעיכוב ביצוע

9.

ביום 28.12.2016, הגיש אגף שיקום הנכים ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, וביום 28.9.2017, הוגשה הבקשה המונחת לפניי.

בפתח הבקשה, הבהיר המבקש, כי אין מדובר בעיכוב ביצוע העברת התשלומים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, בעניינה הספציפי של המשיבה, אלא שהבקשה נוגעת לעיכוב ביצוע " ההיבט העקרוני שנקבע בפסק הדין של בית משפט קמא ". לעמדת המבקש, סיכויי הערעור הינם גבוהים, משום שלדידו, פסק דינו של בית משפט קמא נגוע " בפגמים מהותיים ודיוניים ". נטען, בהקשר זה, כי שגה בית משפט קמא משקבע, כי לא ניתן לנכות את מספר המשקולות הניתנות בגין עזרת הזולת ממספר המשקולות הניתנות בגין הצרכים המיוחדים. אשר למאזן הנוחות, סבור המבקש, כי זה נוטה, באופן מובהק, לטובתו, שכן קביעתו העקרונית של בית משפט קמא היא בעלת השלכה עקרונית על הזכאויות הניתנות לנכים כיום ובעתיד, והשלכה תקציבית " שעשויה להתברר בסופו של דבר כמיותרת, ככל שיתקבל הערעור ".

תגובת המשיבה

10.

המשיבה

מתנגדת לבקשה לעיכוב ביצוע, ולו מטעם השיהוי שחל בהגשתה. לגופו של עניין, ובהתייחס לסיכויי הערעור, טוענת המשיבה, כי הסיכויים שערעורו של המבקש יתקבל על-ידי בית משפט זה " אינם טובים, וזאת בלשון המעטה ". זאת שכן, טענת המבקש – לפיה התשלום למימון צרכים מיוחדים והתשלום למימון עזרת הזולת חופפים זה את זה – " מוכחשת ממילא...פתלתלה וסותרת את עצמה ". אשר למאזן הנוחות, טענה המשיבה, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח, כי דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע עלולה לגרום לו לנזק בלתי הפיך. במילים אחרות, נטען, כי אגף שיקום הנכים לא הציג כל קושי בירוקרטי ממשי ביכולתו לגבות סכומים בחזרה, במידה שבסופו של יום יתקבל ערעורו.

תגובת ארגון נכי צה"ל

11.

לעמדת ארגון נכי צה"ל, דין הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין, ביחס לכלל הנכים, להידחות הן "מפאת שיהוי קיצוני היורד לשורשו של עניין שדבק בה ", והן בשל חוסר ניקיון כפיים, שהרי המבקש לא פעל עד היום בהתאם לפסק הדין, והמשיך לנכות שלא כדין את משקולות הצרכים המיוחדים ממשקולות עזרת הזולת. בכל הנוגע לסיכויי הערעור, הדגיש ארגון נכי צה"ל כי אלה נמוכים, שכן צדק בית משפט קמא בקביעתו, כי יש לשלם לנכה את התשלום בגין צרכים מיוחדים ואת התשלום בגין עזרת הזולת במצטבר. גם מאזן הנוחות, כך סבור ארגון נכי צה"ל, מצדיק את דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. ראשית, נטען, לעניין זה, כי עסקינן בפסק דין אשר קובע חיוב כספי, ומבחינה זאת, המבקש לא הצביע על חשש מבוסס, לפיו לא ניתן יהיה לגבות בחזרה מהנכים את כספי המשקולות שישולמו להם ללא הניכוי, ככל שבסופו של יום, יתקבל הערעור. נוסף על כך, טוען ארגון נכי צה"ל, כי המבקש לא הניח " תשתית עובדתית ולו מינימלית " התומכת בטענתו, כי יישום פסק הדין עלול ליצור " נטל בירוקרטי " ו" השלכה תקציבית ".

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות המשיבה, וארגון נכי צה"ל, ובצרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

13.

כידוע, בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין עד להכרעה בערעור על עתירה מנהלית תבחן על פי הכללים שנקבעו לעניין זה במשפט האזרחי, ובראשם הכלל לפיו הגשת הערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה עליה מערערים ( תקנה 42 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות סדר הדין לעניינים מנהליים ); עע"מ 2709/14

רמי חסון בע"מ נ' עיריית חדרה (13.4.2014); עע"מ 5860/13

ע.ר. אציל בע"מ נ' מרדכי (30.8.2013)). בית המשפט ייעתר לבקשה לעיכוב ביצוע במקרים חריגים בלבד, ורק כאשר הראה המבקש, כי מתקיימים, בעניינו, שני תנאים מצטברים – האחד, כי סיכויי ערעורו טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו, במובן זה, שאם פסק הדין יבוצע, ובסופו של יום יתקבל ערעורו, הוא ייתקל בקושי ניכר להשיב את המצב לקדמותו (תקנה 43 לתקנות סדר הדין לעניינים מנהליים; עע"מ 5835/14 ג.ב.ע.ם. לוי נכסים והשקעות בע"מ נ' עיריית קריית ים

(10.9.2014); עע"מ 2835/14 שגיב נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (10.9.2014)).

14.

יחסי הגומלין בין השיקול הנוגע לסיכויי הצלחת הערעור, לבין השיקול בדבר מאזן הנוחות, מוכרים בפסיקה כמבחן משולב, המכונה " מקבילית הכוחות ". לפי מבחן זה, ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר, כך ניתן למעט בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך ( עע"מ 4013/14

שירז תעשיות פלסטיק בע"מ נ' משרד התעשייה והמסחר (13.8.2014); עע"מ 4886/14

הנתיב המהיר בע"מ נ' כביש חוצה ישראל בע"מ

(11.8.2014)). ואולם, השיקול שעניינו מאזן הנוחות,

מהווה את אבן הבוחן המרכזית להכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע ( עע"מ 4977/14

גדות תעשיות ביוכימיה בע"מ נ' הממונה כהגדרתו

בחוק אוויר נקי - המשרד להגנת הסביבה (18.8.2014); עע"מ 68/10

אדרי נ' שר הבינוי והשיכון

(31.1.2010)).

15.

באשר לדרישת מאזן הנוחות, השתרש במקומותינו הכלל, לפיו אין מעכבים את ביצועו של פסק דין, המשית על המבקש חיוב כספי בלבד, מן הטעם כי הנזק שייגרם לו כתוצאה מביצוע פסק הדין שניתן נגדו, איננו בלתי הפיך ( ע"א 3062/14

חן נ' אוזן (30.7.2014); ע"א 249/14

איסמעילזאדה נ' עו"ד קישוני ( 9.4.2014) ).

בית המשפט רשאי לסטות מכלל זה, אם הוכיח המבקש, באמצעות תשתית ראייתית איתנה, כי מצבו הכלכלי של המשיב לא יאפשר לו להשיב את המצב לקדמותו, היה ויתקבל ערעורו של המבקש (ע"א 6961/14

עיריית חיפה נ' ורדיה סנטר מרכזי מסחר בע"מ

(19.11.2014);

ע"א 7145/14

פרייס נ' בנק אוצר החייל בע"מ (12.11.2014)).

יש לציין בנוסף, כי האפשרות שייגרם למבקש הסעד נזק בלתי הפיך, כתוצאה מדחיית בקשתו, נבחנת גם לאור שיעורו של החיוב שהוטל עליו במסגרת פסק הדין, מושא בקשתו (ע"א 7091/14

שירותי בריאות "כללית" נ' פלונית

(10.12.2014);

ע"א 2491/14 שטראוס שיווק בע"מ נ' אורמן (14.5.2014)).

16.

אפתח בנושא מאזן הנוחות ואומר, שלא השתכנעתי, כי זה מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. דומה, כי זולת טענה כוללנית וסתמית, בדבר קושי טכני, ותקציבי בתהליך יישום פסק הדין, לגבי כלל הנכים, לא עמד המבקש בנטל להוכיח, כי במידה שהבקשה לעיכוב ביצוע תידחה, ובסופו של יום, יתקבל ערעורו, ייגרם לו נזק בלתי הפיך.

במילים אחרות, סבורני, כי לא עלה בידי המבקש להראות, כי לא ניתן יהיה לגבות בחזרה את התשלומים בגין צרכים מיוחדים ועזרת הזולת – ככל שישולמו על ידו – כתוצאה מיישום פסק הדין, אם בסופו של דבר, יתקבל הערעור. יתרה מכך, ולנוכח עמדת המבקש, לפיה, עיכוב ביצוע " ההיבט העקרוני " של פסק הדין הינו הכרחי ונחוץ, לא ברור מדוע הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה על-ידו, רק כעשרה חודשים לאחר הגשת הערעור.

לנוכח האמור לעיל, ובהינתן העובדה, כי הדיון בערעור זה קבוע ליום 6.12.2017, מסקנתי היא, כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש.

17.

לפיכך, ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, נראה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת דחיית עיכוב ביצועו של פסק הדין, הן בעניינה הספציפי של המשיבה, והן ב" היבט העקרוני " של פסק הדין.

18.

אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית בזאת.

המבקש יישא בהוצאות המשיבה, במסגרת בקשה זו, בסכום של 2,000 ₪.