עע"מ 4977/14 גדות תעשיות ביוכימיה בע"מ נ. הממונה כהגדרתו בחוק אוויר נקי-ה

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת נאוה בן אור ) במסגרתו נדחתה עתירת המערערת כנגד קביעת הממונה על חוק אויר נקי, התשס"ח-2008 (להלן: החוק ) לפיה מפעלה של המערערת מהווה "מקור פליטה טעון היתר" ולכן על המערערת להגיש בקשה להיתר פליטה.

בית המשפט המחוזי דחה את טענתה של המערערת כי החלטתו של המשיב היא בלתי סבירה לנוכח הפכפכות קביעותיו באשר לפעילות המבוצעת במפעלה של המערערת. בית המשפט קבע כי הודעותיו של המשיב בדבר האופן שבו הוא רואה את פעילותה של המערערת באו לאחר בחינת מכלול הנתונים ולאחר שנערכו שני סיורים במפעל.

עוד טענה המערערת לפני בית המשפט המחוזי, בדיון שנערך לפניו, כי החלטת המשיב הינה בלתי סבירה בהופכה פעילות שולית ביותר במפעלה לכָזו הטעונה היתר. בית המשפט דחה טענה זו, לא רק על סמך הקביעה שלא הובאה על ידי המערערת כל אסמכתא להוכחתה, אלא גם בהסתמך על כך שהמערערת עצמה לא כפרה בכך שהיא מקיימת במפעלה פעילות שחלה עליה הוראת תת-סעיף 4.2.4 לתוספת. בית המשפט ראה לנכון לקבל את טענת המשיב לפיה המערערת מייצרת תוצרים שונים המשמשים חומרי גלם גם לתעשיית הדטרגנטים, תעשיית התרופות ותעשיות כימיות שונות. עוד טען המשיב כי כמחצית מחומרי הגלם במפעלה של המערערת הינם כאלה שמקורם בתעשיות המינרלים והכימיה, ובחלקם אף מדובר בחומרים מסוכנים הטעונים היתר רעלים על פי תקנות החומרים המסוכנים (סיווג ופטור), התשנ"ו-1996. לפני בית המשפט המחוזי אף טען המשיב כי במתקן לייצור מלחים של המערערת מיוצרים חומרים אנאורגניים באמצעות תהליך כימי של חומרי גלם שמקורם בתעשיות המינרלים והכימיה, ומשכך אין הם יכולים להשתייך לקטגוריה שבתת-סעיף 6.1 לתוספת.

נוכח כל האמור לעיל נפסק כי לא זו בלבד שהתנהלות המשיב אינה בלתי סבירה, אלא שההיפך הוא הנכון. מדובר בהתנהלות עניינית המבוססת על בדיקות מצד המשיב וגיבוש עמדתו רק לאחר שהתאפשר למערערת להציג טענותיה ולנסות לשכנעו כי מפעלה אינו מקור פליטה הטעון היתר.

בית המשפט המחוזי אף קבע כי נסיונה של המערערת להסתמך על מסמך המדיניות שפרסם המשרד להגנת הסביבה בשנת 2007 לא יצלח, שכן מסמך זה, כמו גם פרוטוקול הדיון שנערך בשעתו בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת אליו הפנתה המערערת, אינם תומכים בטענותיה.

לבסוף קבע בית המשפט המחוזי כי טענתה של המערערת כי פרט 4 לתוספת אינו חל עליה – מן הטעם שמפעלה הוא מפעל מזון – לא יכולה להתקבל, שכן אופן הסיווג בחוק מבוסס על סוג תהליכי הייצור המתבצע במפעל ולא על הסקטור העסקי שאליו משתייך המפעל. בית המשפט קבע כי דרך סיווג זו מתיישבת עם תכליות החוק.

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי טענת המערערת כי אין הצדקה לחייבה בבקשת היתר אך ורק בגין חלק שולי מכלל פעילותה (בדיון שלפנינו נטען כי מדובר בכ-6% מכלל הפעילות) לא יכולה להתקבל, הן מאחר ולא הובאה לתמיכה בטענה זו כל תשתית ראייתית והיא אף אינה מופיעה בכתב העתירה, והן משום שטענה זו עומדת בסתירה למצגת שאותה הציגה המערערת לפני בית המשפט המחוזי באשר לסוגי הפעילויות המתבצעות במפעלה.

לאחר שעיינו בפסק הדין, בהודעת הערעור, בסיכומי המשיבים ובסיכומי התשובה להם ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, אין אנו סבורים כי נפלה שגגה כלשהי בקביעותיו ובממצאיו דנן של בית המשפט המחוזי.

בדיון שלפנינו ביקשה המערערת לשים את הדגש על המשמעויות מרחיקות הלכת – ובפרט הממוני ות – שתהיינה לחיובה לפעול על פי קביעת המשיב. המשיב טען כי הגם שאין להקל ראש בהוצאות הכרוכות בהכנת ובהגשת בקשה להיתר פליטה, לא יהיה בכך משום הכבדת יתר על המערערת, שכן משתוגש הבקשה ייבחן מפעלה לפי מאפייניו ונתוניו המיוחדים בבחינת "התאמת חליפה" למפעל, הגם שיהיה צורך, על פי דרישת המחוקק, לבחון את המפעל כולו, כמפעל המחוייב בהיתר פליטה. עמדת המשיב נראית לנו ואנו משוכנעים כי יינתן על ידו משקל ראוי בתהליך הבדיקה לכך שגם לשיטתו חלק ניכר אם לא עיקר פעילותה של המערערת במפעלה הינו ייצור תוספי מזון. לא ראינו לקבל אף את טענת המערערת לפיה גישתו דנן של המשיב לא נאכפה באופן דומה על מפעלים אחרים המקיימים תהליכים כימיים ושבהם קיימים מתקנים שניתן להגדירם כמתקני-ייצור כימיים. המשיב טען כי לפי המידע הקיים במשרד להגנת הסביבה לא מתקיימים במפעלים שאליהם התייחסה המערערת בטענת ההפלייה דנן פעילויות של תהליכים כימיים כמפורט בפרט 4 בתוספת, אך ככל שקיימות פעילויות כאלה, הן טעונות היתר פליטה בהתאם לחוק.

סוף דבר. הערעור נדחה.

המערערת תישא בהוצאות המשיב בערכאה זו בסך 25,000 ש"ח.