בג"ץ 7106/00 אהרון סוסן נ. מדינת ישראל

בפני בקשה למשפט חוזר.

1.ביום 21.8.97 בשעה 12:50 נשדד עובד חברת כח אדם, בעת שיצא ממשרדי החברה , כשהוא נושא בידיו מזוודה כסופה ובה כ- 24,000 דולר במזומנים. הוא סיפר, כי בעת שנכנס למכוניתו ניגשו אליו שני אנשים חבושי קסדות אופנוען שדרשו ממנו את הכסף. משסירב, ירה אחד מהם ברגלו - ואז מסר להם העובד את המזוודה. מיד לאחר מכן נמלטו השניים כשהם רכובים על אופנוע.

2.אותו יום, מטעמים שאינם נוגעים לשוד המתואר לעיל, הציבה המשטרה תצפית על ביתו של אחד, יוסי כהן ("כהן"), ביפו. התצפיתן זיהה את רכבו של המבקש נוסע בקרבת ביתו של כהן בשעה 10:00 לערך. כאשר לאחר מכן, לאחר שהרכב הוחנה בקרבת הבית, נראו המבקש ואדם נוסף בשם שחר עילי ("שחר", שכנו של יוסי כהן) יוצאים מביתו של שחר. התצפיתן המשיך וצפה במבקש כשהוא נכנס לביתו של כהן, צפה בשחר כשהוא יוצא ממחסן המצוי בחצרו של יוסי כהן (בשעה 11:10) כשהוא רכוב על אופנוע אפור ובשני אנשים נוספים שיצאו (בשעה 12:22) , כשהם רכובים על אופנועו של כהן.

3.בשעה 13:13 הבחין התצפיתן בהגעתם של שני רוכבי אופנוע (אופנועו של כהן) לביתו של כהן, ועמם מזוודה כסופה. השניים נכנסו לבית ומיהרו להגיף את הדלת. התצפיתן הזעיק כוחות משטרה למקום. כוחות המשטרה, שכבר היו מודעים אותה עת לדבר ביצוע השוד קישרו בין האירועים ומיהרו לפרוץ לבית. הם נתקלו תחילה בכהן שנאבק בהם כשהוא צועק ומזהיר את שותפיו. במקביל תפשו אנשי משטרה נוספים את שחר ואת המבקש כשהם מנסים להימלט דרך גג הבית ובידי אחד מהם המזוודה. המזוודה הכילה את הכספים שנשדדו.

4.הפרקליטות הגישה איפוא כתבי אישום נגד השלושה. במסגרת כתבי האישום הואשמו השלושה בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ( עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין התשל"ז1977-, להלן: החוק); שוד בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק) ; נשיאת והחזקת נשק שלא כדין ( עבירות לפי סעיף 144(א) רישא ו-(ב) לחוק ) וגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 ו- 335(א) לחוק. תחילה הוגשו שני כתבי אישום - אחד מהם נגד המבקש וכהן והשני נגד שחר, שהיה אמור להעיד כנגדם. אך בסופו של דבר הגיעו שחר וכהן להסדר טיעון, הודו בעובדת ובאשמה שיוחסו להם ודינם נגזר. כך שרק כתב האישום נגד המבקש נותר על כנו.

5.בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט נ' עמית) הרשיע את המבקש בעבירות המיוחסות לו. ההרשעה התבססה על שלושה אדנים: החזקה התכופה, המתבטאת בתפיסת המבקש ליד שלל השוד, בתכוף לאירוע; דבריו של שחר למדובב המשטרתי ותיעוד התצפיתן המשטרתי. על פי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, מי שתכננו את ביצוע השוד וביצעו את המעקבים לקראת ביצועו היו שחר וכהן. שותף נוסף לקשר נסוג מכוונתו זו ואז צורף המבקש למבצע. מהכרעת הדין עולה שבביצוע השוד השתתפו שני אופנועים: האחד מסוג הונדה, עליו רכב שחר, והשני השייך ליוסי כהן. עוד קבע בית משפט קמא, כי שחר הוא שהחזיק בנשק עצמו וירה בקורבן, וחלקו של המבקש התבטא בכך שהוא נכח במקום השוד וחיזק את ידו. לאחר ביצוע השוד, נמלטו השלושה מן המקום כשבמהלך ההימלטות מסר שחר את מזוודת הכסף לידי השניים האחרים. המבקש וכהן הגיעו באופנוע לביתו של כהן ואילו שחר השאיר את האופנוע עליו רכב במקום סמוך למקום ביצוע השוד ומשם המשיך במונית לביתו ודרך החצר לביתו של כהן. השלושה כבר החלו לספור את הכסף. מספר דקות לאחר מכן המשטרה פרצה לבית.

6.המבקש, ששמר על זכות השתיקה במהלך חקירותיו במשטרה, טען בבית המשפט, כי לא היה מעורב כלל בשוד וכי נוכחותו בביתו של כהן נבעה מצירוף מקרים גרידא: המבקש, שהשתחרר לא מכבר מן הכלא, חיפש לעצמו חנות שתשמש אותו לעסק של שיפוצים שהתכוון לפתוח. הוא פנה בעניין זה לשחר, שהפנה אותו לכהן. אלא שכהן אמר לו לשוב בשעות הצהרים וכאשר שב פרצה המשטרה לבית. המבקש הוסף וטען כי ניסה להימלט מן הבית הואיל והשוטרים שפרצו לבית לא לבשו מדים ולא הזדהו כשוטרים. לשם תמיכה בגירסתו זו העיד המבקש, בין היתר, את מי שהוצג כשותפו לעסק השיפוצים, את כהן ואת שחר שהתכחש לדבריו למדובב המשטרתי וטען כי הללו נבעו מהתרברבות גרידא ונאמרו לאחר שהוא והמדובב השתמשו בסמים בתא המעצר.

7.בית המשפט המחוזי, ששמע גם את עדויות המדובב והחוקר שחקר את שחר, קבע, כי גירסתו של המבקש היא גירסה כבושה שהועלתה לראשונה בבית המשפט (כאשר טענת האליבי המדוייקת של המבקש הועלתה רק במסגרת הבאת ראיותיו ולא "מיד" כנדרש בסעיף 152 (ד) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-). בהתייחסו לגוף הגירסה קבע בית המשפט כי אין בה כל הגיון. שכן לא סביר, כי כהן, שהוא אדם מבוגר וממולח היה מזמן את המבקש להיפגש עמו בענייני חולין בסמיכות זמנים כה הדוקה לביצוע השוד. עוד קבע בית המשפט, כי מדברי שחר למדובב ולחוקריו עולה בברור, כי בניגוד לדברי שחר בעדות בוצע השוד על ידי השלושה - ולא רק על ידי שחר וכהן וכי לא נמצאו כל תימוכים לטענת שחר כאילו השתמשו הוא והמדובב בסמים. לפיכך הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בעבירות שיוחסו לו.

8.בית המשפט העליון (כב' המשנה לנשיא וכב' השופטים ט' שטרסברג-כהן וע' ר' זועבי) דחה (ביום 9.12.99) את ערעורו של המבקש. בפסק דינו דחה בית המשפט העליון את טענות המבקש באשר לאמינותו של המדובב - נוכח התרשמותו החיובית של בית המשפט המחוזי; כמו-כן קבע בית המשפט העליון, כי "דבריו של שחר למדובב ברורים, מפורשים והגיוניים" וכי שמו של המבקש הוזכר בעקביות ובטבעיות בשיחות עם המדובב, כמי שמעורב בכל מהלך השוד; בית המשפט העליון הוסיף וקבע, כי התצפית המשטרתית ותפישת המבקש בכף בסמוך לשלל השוד מסבכות אף הן את המבקש ומחזקות את דברי שחר. פסק דינו של בית המשפט העליון נחתם בדברים הבאים:

"סתירות בעדויות ותמיהות מסוימות עליהם הצביע הסניגור אינן גורעות מהראיות להוכחת אשמתו של המערער בהשתתפותו במעשה השוד ואין בהן כדי להטיל ספק בה. פסיפס הראיות שעמד בפני הערכאה הראשונה בתיק זה, מוביל למסקנה היחידה והחד משמעית בדבר אשמת המערער."

9.בבקשה שבפני טוען המבקש נגד ההסתמכות על דברי שחר למדובב (לעניין זה הוא שב ומעלה את האפשרות כי דברים אלה נאמרו בהשפעת שימוש בסמים) ונגד ההסתמכות על עדות התצפיתן. המבקש שב ומסתמך על עדותו של כהן וטוען כי נקלע באקראי לביתו של כהן במהלך הפשיטה המשטרתית. עוד הוא טוען נגד האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אודות צפייה בקלטות וידאו של שיחותיו של המבקש עם המדובב. זאת שעה ששיחות אלו לא צולמו כלל.

10.היועץ המשפטי לממשלה, שחוות דעתו הובאה בפני בהתאם להוראות תקנה 2 (ג) לתקנות בתי המשפט ( סדרי הדין במשפט חוזר), התשי"ז1957-, מתנגד לקיומו של משפט חוזר. לטענתו, כל טענותיו של המבקש הועלו ונדחו במסגרת ערעורו ואין הוא מעורר עתה כל טענה הבאה בגדרו של סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן: "חוק בתי המשפט"). לגופו של עניין טוען היועץ המשפטי לממשלה, כי הרשעתו של המבקש בוססה כדבעי על דברי שחר (שהוגדרו על ידי בית המשפט העליון כדברים "ברורים, מפורשים והגיוניים"), על מראה עיניו של התצפיתן ועל תפישתו של המבקש בכף, יחד עם שני המעורבים האחרים בשוד ובסמוך למזוודה שנשדדה. בהתייחסו לדברי בית המשפט אודות צפייה בקלטות טוען היועץ המשפטי לממשלה כי המדובר בפליטת קולמוס גרידא שאין לייחס לה כל משקל.

11.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסקי הדין בעניינו של המבקש החלטתי לדחות את הבקשה. סעיף 31 (א) לחוק בתי המשפט קובע, כי:

"(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון ;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין."

הבקשה שבפני אינה באה בגדרם של סעיפים 31 (א) (1)-(3). המבקש אינו מצביע על כל ראיה ששימשה להרשעתו ואשר לימים נתגלה, כי היא שקרית או מזוייפת; הוא אינו מצביע על אדם אחר שהורשע בינתיים בביצוע העבירות נשוא הבקשה כאן; הוא אינו מעורר כל טענה ואינו מביא כל ראיה שלא נדונו ונדחו קודם לכן. המבקש אינו מצביע גם על קיומו של "חשש ממשי" לעיוות דין בעניינו - לעניין סעיף 31 (א) (4). במקרה אחר, משנדרש כב' המשנה לנשיא לטענות המתבססות על סעיף 31 (א) (4) לחוק בתי המשפט, הבהיר:

"דיבור זה לא נתכוון להפוך את הליכי המשפט החוזר לערעור נוסף, שבגדרו רשאי הנאשם לשכנע את בית המשפט להגיע לתוצאות הפוכות מהתוצאות אליהן הגיע במשפט הראשון על יסוד החומר שהיה לפניו; אלא הוא התיר לבית המשפט להתחשב בקיומן של נסיבות מיוחדות שהמחוקק לא יכול היה לחזותן מראש עת קבע את הנוסח המקורי של סעיף 31 והוא - כאשר קיים חשש של ממש שאיש חף מפשע הורשע. יש לחזור ולהדגיש: התיקון לא ביקש לגרוע באופן עקרוני מעקרון סופיות הדיון של פסק הדין, אלא לתת לנשיא, או לשופט המטפל בבקשה, כלי נוסף, מעין 'סעיף עוללות', המאפשר לו לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהורות על משפט חוזר, כאשר הוכח לשביעות רצונו שנתקיימו הנסיבות הנדירות ויוצאות הדופן המצדיקות את הדבר." (מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (4) 241, 250-251 )

אכן, כבר נאמר לא פעם, כי "משפט חוזר איננו ערעור נוסף" (וראו: מ"ח 6148/95 משה עזריה נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נא (2) 334, 355; מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג (1) 433, ; מ"א 2478/99 סביחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (2) 642, 664-665; מ"ח 8188/98 שאול בר נוי נ' מדינת ישראל , לא פורסם). המבקש, שהיה מיוצג בשתי הערכאות שנדרשו לעניינו העלה באריכות את טענותיו. ערכאות אלו נדרשו בהרחבה לטענות אלו - ודחו אותן. עצם הדחייה ודאי שאינו מקים, כשלעצמו, זכות להעלאה מחודשת של הטענות - עד שיתקבלו. ודאי שכך הם פני הדברים כאשר טענות המבקש אינן מעוררות כל "חשש של ממש", כי בהרשעתו נגרם עיוות דין. ההרשעה היא מנומקת ומבוססת. היא נסמכת על מקורות שונים המצביעים, ביחד ולחוד, על אשמתו של

המבקש. לא עלה בידי המבקש לקעקע את יסודות ההרשעה.

הבקשה נדחית איפוא.