פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בג"ץ
7196/20
לפני:
כבוד הרשמת דר להב
העותר:
יזן שויכי
נ ג ד
המשיבים:
1. המנהל האזרחי
2. מנהל תיאום פעולות לממשלה בשטחים
3. משטרת
DCO
4. מדינת ישראל
בקשה
לפסיקת הוצאות; תגובת המשיבים
החלטה
1.
העתירה דנן הוגשה ביום 20.10.2020 והסעד שהתבקש בה הוא העברת העותר (תושב ירושלים, בעל תעודת זהות ישראלית), שהיה עצור על ידי הרשות הפלסטינית – לישראל. בעתירה נטען, כי העותר נעצר ביום 18.9.2020 (או בסמוך לכך) והעתירה הוגשה לאחר שמשפחתו פנתה לגורמים שונים בבקשות להעברתו לישראל, ללא הועיל. עוד נטען, כי כחמישה ימים לפני הגשת העתירה פנתה באת כוח העותר למשיבים 2-1 ומשפנייה זו לא נענתה, הוגשה העתירה.
2.
בתגובה המקדמית שהגישו המשיבים ביום 28.10.2020 נטען כי אין עילה להושטת סעד שיפוטי שכן רשויות המדינה השונות פעלו, עובר להגשת העתירה ואף לאחריה, להעברתו של העותר מהרשות הפלסטינית לישראל בהקדם האפשרי.
3.
ביום 5.11.2020 הוגשה בקשה למחיקת העתירה, לאחר שביום 2.11.2020 שוחרר העותר והעתירה התייתרה. בד בבד ביקש העותר לחייב את המשיבים בהוצאות הליך זה. העתירה נמחקה ביום 11.11.2020 תוך שהוריתי למשיבים להשיב לבקשה לפסיקת הוצאות. המשיבים סבורים כי אין במקרה דנן טעם לפסיקת הוצאות.
4.
כידוע, מקום שבו מוגשת בקשה לפסיקת הוצאות במסגרת עתירה אשר נמחקה עקב קבלת הסעד המבוקש בה, יש לבחון שורה של שיקולים ובהם: האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם העותר מיצה הליכים בטרם הגיש את עתירתו; האם נפל שיהוי בהגשת העתירה; והאם הסעד המבוקש התקבל כתוצאה מהגשת העתירה (בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1994); בג"ץ 6348/18 נוואעג'עה נ' שר הביטחון (21.2.2020)).
5.
במקרה דנן, לא שוכנעתי כי הסעד המבוקש התקבל כתוצאה מהגשת העתירה. המשיבים טענו, כבר בתגובתם המקדמית (שנתמכה בתצהיר), כי החלו לפעול לשחרורו של העותר עוד טרם הגשת העתירה, מהמועד שבו הובא לידיעתם כי הוא עצור ברשות הפלסטינית. בעתירה נטען כי הפניות למשיבים לא נענו, דבר אשר כשלעצמו ייתכן שהצדיק את הגשת העתירה, אך לא די בכך, שכן לא הגשת העתירה היא שהובילה לפעולת המשיבים לטובת שחרורו של העותר (השוו: בג"ץ 5107/20 ערב נ' מדינת ישראל (18.11.2020)).
נוכח כל האמור, הבקשה לפסיקת הוצאות נדחית.
ניתנה
היום, ט"ו בכסלו התשפ"א (1.12.2020).
דר להב
ר ש מ ת