בג"ץ 721/17 גלית הרוש נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

השופט ס' ג'ובראן :

1.

העתירה שלפנינו מופנית נגד פסק דינו של המשיב 1 (להלן: בית הדין הגדול ), במסגרתו התקבל באופן חלקי ערעור על פסק דינו של המשיב 2 (להלן: בית הדין האזורי ), אשר קבע כי על המשיב 3 (להלן: ירון ) להעביר לעותרת השלמת מזונות עבר בסך 6,000 ש"ח בגין גידול בנם המשותף.

2.

העותרת וירון נישאו בשנת 1997 ונולד להם ילד. הזוג התגרש בשנת 2000, כאשר בהסכם הגירושין ביניהם, שנתן בית הדין הרבני הגדול (הרב ש' רוזנטל ) ביום 6.8.2000, נקבע כי הצדדים יתגרשו; ימכרו את דירתם; ישלמו את חובותיהם; וכי ירון ישלם מזונות בשווי שייקבע לאור סכום מכירת הדירה. בהחלטת הבהרה מיום 27.2.2001, חויב ירון התשלום מזונות בשווי 1,000 ש"ח עד ליום 6.8.2001, והחל מתאריך זה חויב בתשלום מזונות בשווי 1,500 ש"ח. בהמשך, לאור שינויים בתעסוקתו של ירון שונה סכום תשלום המזונות במספר פסקי דין לאורך השנים. בין פסקי דין אלה משמעותי עבורנו פסק הדין מיום 20.6.2006, שקבע כי לאור חזרתו של ירון לעבודה, יהיה עליו להעביר לעותרת מזונות בסך 1,500 ש"ח כל חודש החל מיום 1.7.2006. יצויין כי בשנים 2008-2006 העברת תשלומי המזונות נעשתה באמצעות המוסד לביטוח לאומי – כך שירון שילם למוסד לביטוח לאומי את חובו וזה שילם לעותרת.

ביום 29.12.2014 פנתה העותרת לבית הדין האזורי. בתביעתה טענה כי בפסק הדין מיום 20.6.2006 נקבע כי היה על ירון לשלם מזונות בסך 1,500 למפרע החל משנת 2002, ולכן סברה כי הצטבר לו חוב מזונות. בפסק דינו מיום 4.2.2015, דחה בית הדין האזורי את בקשתה. בית הדין האזורי הבהיר כי לא נקבע כל חיוב למפרע, וכי אין רגליים לטענתה של העותרת בעניין זה. כן התייחס בית הדין האזורי למסמכים שהציג ירון לפיהם לא היו לו חובות למוסד לביטוח לאומי; ואף ציין כי היות שהילד נמצא בפנימייה החל משנת 2008, ולאור טענת ירון לפיה הוא מכלכל אותו – אין היא זכאית למזונות. על כן, נדחתה בקשתה.

העותרת ערערה בפני בית הדין הגדול. בפסק דינו מיום 27.1.2016, בית הדין הגדול בחן את ערעורה וכן את תגובתו של ירון. בית הדין קבע כי היות שבנם המשותף בגיר ושוהה בפנימייה, אין מקום לחייב את ירון במזונות לעתיד. כמו כן, היות שהצדדים הסכימו שהילד שוהה ברוב החופשות בבית אמו, חויב ירון בתשלום מזונות עבר החל מיום הגשת התביעה לבית הדין האזורי, בסך 6,000 ש"ח. מכאן העתירה.

3.

בעתירתה זו, העותרת גורסת כי בפסקי דינם של בית הדין האזורי ושל בית הדין הגדול בוטלו דמי מזונות למפרע. העותרת חוזרת על טענתה לפיה נוכח פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 20.6.2006, היה על המערער לשלם למפרע דמי מזונות, כי בתי הדין חרגו מסמכותם בכך שקבעו כי לא היה חייב בתשלום זה. יתרה מכך, העותרת מבקשת להגדיל את תקופת מזונות העבר כך שתחל משנת 2012. בנוסף, העותרת גורסת כי נוכח מצבה הכלכלי הקשה התקשתה להגיש את העתירה, ולכן אין לראות בעיכוב בהגשתה כשיהוי.

בתגובתו לעתירה, ירון גורס כי יש לדחות את העתירה נוכח שיהוי משמעותי בהגשתה, זאת מפני שהוגשה כשנה לאחר מתן פסק הדין בבית הדין הגדול. כמו כן, הוא טוען כי עניינו אינו בין המקרים החריגים בהם יתערב בית המשפט העליון בהחלטות בית הדין הרבני. יתרה מכך, ירון טוען כי אף לגופם של דברים אין יסוד להתערב בקביעות בית הדין הרבני הגדול, אשר ירד לשורשה של המחלוקת והכריע בה באופן הוגן ועל דרך הפשרה.

4.

דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, הלכה היא כי בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני הגדול, ומתערב בהחלטותיו במקרים חריגים בלבד, בעיקר כאשר התקיימה פגיעה בכללי צדק טבעיים, כאשר נדרש סעד מן הצדק שבית משפט אחר אינו מוסמך לתתו, או כאשר פועל בית הדין הרבני בחוסר סמכות (ראו: סעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; בג"ץ 4906/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול , פסקה 8 (16.8.2016); בג"ץ 1996/16

פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול , פסקה 8 (21.6.2016) (להלן: בג"ץ 1996/16 ); בג"ץ 6332/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים , פסקה 3 (11.5.2014)). איני סבור כי המקרה שלפנינו נמנה על אותם המקרים.

הן פסק דינו של בית הדין האזורי והן פסק דינו של בית הדין הגדול נוגעים לנושא המזונות, אשר הוסדר במסגרת הסכם הגירושין. ברי כי במצב דברים זה לא חרגו בתי הדין מסמכותם כאשר פסקו במחלוקת בין הצדדים. זאת ועוד, ניכר כי בפסקי דינם התייחסו בתי הדין לשורש המחלוקת בין הצדדים והיו מודעים למכלול הנסיבות העובדתיות. ואולם, משלא קיבלו בתי הדין את עמדתה של העותרת, זו פנתה לבית משפט זה, בבחינת נסיון ערעור נוסף על קביעת בתי הדין. משאלה הם פני הדברים, דין הבקשה להידחות. ככל שהיו בידיה של העותרת טענות טובות לשינוי החלטות בית הדין, היה עליה להגישן בפני בית הדין המוסמך; משלא עשתה כן, אין מקום שבית משפט זה יעניק לה סעד מן הצדק (ראו: בג"ץ 1996/16 , פסקה 8; בג"ץ 6598/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול , פסקה 8 (14.2.2017); בג"ץ 1744/15 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול , פסקה 7 (31.5.2015); בג"ץ 8947/12 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי – ירושלים , פסקה 4 (24.4.2013); בגץ 1791/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (3.7.2007)).

5.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.