בג"ץ 7234/02 לוי חביב נ. ראש אגף שיקום - משרד הבטחון

השופט א' מצא:

עתירה למתן צו על-תנאי אשר יורה למשיב, אגף השיקום של משרד הביטחון, להעניק לעותר, שהוא נכה צה"ל, הלוואה או מענק לרכישת "רכב רפואי" הדרוש לו, לאחר שרכבו נגנב; וכן ליתן לו טיפול רפואי בשל תביעה שהגיש למשיב להכרה בנכות נפשית שנגרמה לו, לטענתו, עקב השירות.

ביחס לסעד הראשון המבוקש כבר פנה העותר לבית-משפט זה בעתירה זהה (בג"ץ 3206/02). עתירה קודמת זו נדחתה על-ידי בית המשפט לגופה. העתירה שלפנינו הוגשה פחות מחודשיים לאחר מתן פסק הדין בעתירה הקודמת, ובה מבקש העותר "קיום דיון חוזר בעתירה 3206/02". העותר טוען, כי הוראות הנוהל שאותן הוא מצטט מאפשרות היענות לבקשתו. מן העיון בקורות העתירה הקודמת ובתגובות המשיב לעתירה זו עולה, כי טיעוני הצדדים בעתירה הקודמת התייחסו לאותן הוראות שעליהן נסמך העותר גם בעתירתו הנוכחית. בית המשפט לא מצא שהוראות אלה מאפשרות היענות לבקשת העותר, ולא מצאתי יסוד לבקשת העותר לדון בטענות אלה בשנית. טענה נוספת של העותר היא, כי המשיב אינו מוכן לפצות אותו בגין ירידת הערך של הרכב הגנוב טרם הגניבה (ביחס ל"מחיר המחירון" של הרכב). אף טענה זו נדונה בעתירה הקודמת, ובית המשפט לא ראה לקבלה. בפסק הדין שלפיו נדחתה העתירה הקודמת הציע בית המשפט למשיב "לשוב ולשקול אם נסיבות המקרה אינן מצדיקות לנהוג בעותר לפנים משורת הדין במובן זה, שבמסגרת רכישת רכב רפואי חדש על-ידו תוענק לו הלוואה למימון ההפרש בין מחיר המחירון של מכוניתו הגנובה לבין מחירה המופחת, כפי שנקבע על-ידי שמאי קודם לגניבה". מעתירתו החדשה של העותר עולה, כי המשיב לא קיבל את הצעת בית המשפט, אך בהיות ההצעה לשקילת העניין לפנים משורת הדין, אין בדחייתה כדי להקים בסיס להתדיינות נוספת. מן האמור עולה, כי טענות העותר אינן מגלות עילה מוצדקת לדיון חוזר בעתירתו לקבלת הלוואה או מענק לרכישת "רכב רפואי".

ולעניין הסעד השני המבוקש בעתירה: עוד לפני הגשת העתירה הקודמת, הגיש העותר למשיב תביעה בה ביקש להכיר בנכות נפשית שלטענתו נגרמה לו. לאחר הגשת העתירה הקודמת, הודיע המשיב לעותר כי עקב העתירה מופסק הטיפול בתביעתו להכרה בנכות הנפשית. ביום 10.7.02 הצהירה באת-כוח המשיב בהליך הקודם כי המניעה הוסרה, וטענות העותר לעניין הנכות הנפשית תיבחנה לגופן. בעתירתו החדשה טען העותר, כי תביעתו האמורה עדיין אינה מטופלת. אך מתגובות המשיבים עולה כי ביום 14.10.02, היינו לאחר הגשת העתירה, הודע לעותר כי "הטיפול בתביעה חודש", וביום 28.10.02 הודע לו על החלטה ליתן טיפול רפואי עד להכרעה בתביעתו. נראה לי כי בכך מיצתה העתירה את עצמה ביחס לסעד זה. ככל שיהיו לעותר השגות על תוצאות התביעה שהגיש למשיב, כאשר תתקבל החלטה סופית בה, יהיה הוא רשאי להעלותן בהליכים הקבועים לכך בחוק הנכים (תגמולים ושיקום).

העתירה נדחית.